פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ז:יג:ה

מעתה. דמוקית לה לפלוגתייהו דר"ש ורבנן אם בשעה שהיו יושבין ואוכלין אירע להם איזה דבר שצריכין לעקור מי נימא נמי דלעולם אין המוציא בשר הפסח חייב עד שעה שיאכל ממנו:

אתא רבי שמואל ורבי אבהו. וקאמר בשם רבי יוחנן דאין הכי נמי שהדין כך הוא המוציא וכו' והכי הוא בהדיא בתוספתא שהבאתי בריש הלכה דקתני המוציא בשעת אכילה ור' יוחנן קמ"ל דעד שעה שיאכל המוציא בעצמו ממנו:

אמר ר' זעירא והא תניי תמן. בברייתא יחיד שהוציא וכו' ולא פסל עצמו מבני חבורתו שאעפ"י שהוא מתחייב על ההוצאה מ"מ ראוי הוא עדיין לאכול עמהן וא"כ הדא אמרה אפי' לא אכל ממנו הוא מתחייב דאין תימר בשכבר אכל ממנו מיירי קשיא ל"ל דקתני לא פסל עצמו מבני חבורתו הא סתם אכיל' בכזית הוא ומכיון שאכל ממנו כזית יצא ידי חובתו ולענין מה הוא דקאמר לא פסל עצמו:

אמר ר' יוסה אפילו תימא בשכבר אכל ממנו ומהו דתימא ה"א דהואיל מכיון שהוציאו ממנו פסלו להפסח וא"כ אפי' אכל איגלאי מילתא למפרע דמה שאכל דבר פסול אכל ולא יצא בו י"ח קמ"ל שלא פסל עצמו מבני חבורתו שאכלו ג"כ מקודם לפי שבשעה שאכל הפסח כשר היה:

ויידא אמר. ומאיזה דבר נלמד אם המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל. דאי מהאי ברייתא נפשוט לה דתני יש שובר אחר שובר שאם שבר עצם הפסח וחזר ושבר חייב על כל או"א ואין מוציא אחר מוציא וקס"ד דטעמא משום שאין המוציא מתחייב אלא עד שעה שיאכל ממנו ומכיון שכבר אכל שוב אינו מתחייב על הוצאה השנייה דשעת אכילה בעינן והוצאה הראשונה היא שהיתה מיד בשעה שאכל ואינו חייב אלא אחת:

או הדא אמרה וכו'. כלומר דדחי לה דאכתי לא תפשוט דאיכא למימר או דנשמע מכאן דכיון שהוציאו פסלו להפסח והיינו טעמא דלא משכחת חיובא במוציא אחר מוציא לפי שאינו חייב אלא המוציא מפסח הכשר או דנימא כדקאמרת הדא אמרה המוציא אינו חייב עד שעה שיאכל וזיל הכא ומדחי לה וזיל הכא ומדחי לה ולא תפשוט מידי: