פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ה:ד:ט

עד שיהא לשוחט לאחד מבני חבורה. שיהא השוחט אחד מבני חבורה בפסח הזה אז הוא מתחייב בשוחטו על החמץ:

לשוחט וכו'. אם יש חמץ להשוחט אף על פי שהוא אינו מבני חבורה מתחייב הוא בלאו דלא תשחט וכן אם חמץ לאחד מבני חבורה אף על פי שאינו שוחטו אלא אחר שוחטו עובר השוחט בלאו:

אפי' נתון עמו. החמץ בירושלים ואינו עמו בעזרה עובר בלאו:

דין כדעתיה ודין כדעתיה. דרך בעיא היא כלומר מי נימא דאזדו לטעמייהו:

דאיתפלגין. בפי"א דיבמות בסופו גבי העושה מלאכה בשני י"ט של גליות דלר' יוחנן ס"ל התראת ספק שמה התראה אפי' הוא ספק שמא היום י"ט או למחר וה"נ אע"פ שאין עמו בעזרה והתראת ספק הויא דלא ידעינן אם יש לו חמץ בביתו ועוד שיכול לומר שוגג הייתי ולא ידעתי אם יש לי חמץ בביתי או לא אפ"ה התראה הוא ולר"ל דס"ל התראת ספק לאו שמה התראה הלכך הכא נמי עד שיהא החמץ עמו בעזרה:

הכל מודין וכו'. מסקנת הבעיא היא דאי נימא דהכא נמי בהתראת ספק היא דפליגי א"כ הכל מודין היכא שהחמץ היה נתון כנגדו בחלון בירושלים שבשעת שחיטה יכול הוא לראות אותו:

מ"ד ספק ודאי. כלומר אפי' למאן דפוטר משום התראת ספק הכא ודאי הוא שהרי רואה את החמץ וא"כ לכ"ע עובר הוא בלאו:

מ"ד בעזרה בירושלי' הוא. כלומר דדחי לה הש"ס דלא היא דלא פליגי הכא מטעמא דהתראת ספק אלא למ"ד עד שיהא נתון עמו בעזרה אפי' היכא דרואה אותו דרך החלון מ"מ בירושלים היא החמץ ואין עמו בעזרה וטעמיה משום דס"ל על החמץ כתיב ובעי' על בסמוך:

מ"ט דר' יהודה. במתני' דאמר אף התמיד משום דכתיב דם זבחי ודם מיותר הוא אלא לרבות דם פסח ודם תמיד שלא יהו על החמץ: