פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ד:ג:ז

לא אמר בן בתירה אלא בסוס זכר וכו'. כצ"ל וכ"ה שם לפי שהסוס זכר מסוכן הוא שדרכו להרוג בעליו במלחמה ולפיכך מותר למכור אותו להם כדי להוציאו מביתו:

יש אומרים וכו'. לפרושי הא דקאמר שהורג בעליו במלחמה יש אומרים מפני שהוא רץ אחר הנקבה שרואה אצל השונאים ורץ במקום הסכנה וי"א מפני שעומד ומשתין ואין בעליו יכולין להציל עצמן ולברוח במקום סכנה:

מה ביניהון. בין הני טעמי סוס הסריס איכא בינייהו:

דברי חכמים. ולדברי חכמי' שחוסרין בסוס מפרש ר' אחא דטעמייהו משום שלכשיזקין חזי למלאכה דכידנו ברחיים וטוחן בשבת ולקמן מפרש לה:

בן בתירה ור' נתן אמרו דבר אחד. דסבירא להו דאף בשאר בעלי חיים אמרינן שהחי נושא א"ע כדלקמן:

דתני. בתוספתא דשבת:

חייב דלא אמרי' חי נושא את עצמו אלא באדם אבל לא בבהמה וחיה ועופות:

ר' נתן אומר וכו' חיים פטור. דס"ל אף בבהמה חיה ועופות אמרי' חי נושא את עצמו והיינו כבן בתירה דמתיר אפי' בסוס המיוחד לעופות כדפרישית במתני':

רבנן וכו'. כלומר דפריך אי הכי דפליגי בן בתירה ורבנן בסוס המיוחד לעופות וא"כ לרבנן אית להון משום חיוב חטאת ואינון מתיבין ליה הכין בתמיה שהשיבו לו לבן בתירה דלכשיזקין כודנו וכו' תיפוק לי' דלדידהו במאי דפליגי חיוב חטאת אית ביה ומשני בשיטתו של בתירה השיבוהו לדידן בלאו הכי חיוב חטאת איכא אלא דלשיטתך דאמרת דאף בכל בעלי חיים חי נושא א"ע אינו אסור אלא משום שבות אף אנן נימא לך דמ"מ שייכא חיוב חטאת בסוס דלכשיזקין כודנו ברחיים ומטחינו בשבת:

בשיטתך שאת אומר משום שבות וכו'. כך הגי' בע"ז ולגי' דהכא היינו הך דהלכות בהמה גסה אינה אלא משום שבות במקום דליכא מלאכה בשעת המכירה לבן בתירה אומר אני שהוא אסור למכור הסוס להן משום שני דברים:

משום כלי זיין. מפני שהנכרי מלמדו להרוג ביד את הנופלים ואף שיש עדיין חיות בהם:

ומשום הלכות בהמה גסה. כדאמרן דחזי למלאכה כשיזקין:

ותני כן וכו' מאן תניתה רבי. דלדידיה גם בחיה גסה שייכי הני טעמי ומדינא אסור למכור להן חיה גסה כמו בהמה גסה:

דברי חכמים. אבל לדברי חכמים קאמר ר' ביסנא בשם רב דלא ס"ל להא דרבי אלא חיה גסה כבהמה דקה וליכא איסורא מדינא אלא במנהגא תליא מלתא: