פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ג:א:יא

מחמצת. משמע שנתערב בו איזה חמץ:

ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. על חמץ גמור הוא ענוש כרת ולא על עירובו ואע"ג דכתיב נמי כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ס"ד השתא דטעמא דכל דכתיב גבי חמץ למעט מכרת לתערובת חמץ והלכך מחמצת דכתיב נמי כרת גביה דרשי' למילתא אחריתא שאפי' נתחמץ מחמת דבר אחר הוי חמץ גמור. והיינו דמקשי חבריא לפני ר' יונה מ"ש האי דכל מחמצת לא תאכלו דאת אמר לרבות לתערובת חמץ בלאו והאי כל דכתיב גבי אוכל חמץ את אמר דלמעט תערובת מכרת היא. ואי דדייקת מדכתיב חמץ משמע חמץ גמור דוקא הא כתיב נמי כל אוכל מחמצת ונכרתה ונימא דהאי כל נמי לרבית לתערובת חמץ שיהא בכרת:

אמר לון. לא כדסלקא אדעתייכו אלא כאן וכאן כל לרבות הוא וכאן ריבה באוכלין האי כל אוכל מחמצת דכרת דמשתעי באוכלין מרבה הוא לאוכלין והיינו לרבות נשים דסד"א דכל שישנו באכילת מצה הוא דישנו בבל תאכל חמץ לאפוקי נשי דה"א דפטורות ממצה הואיל והיא עשה שהזמן גרמא הלכך איצטריך לרבות נשים לבל תאכל חמץ ומכיון דאתרבי השתא לבל תאכל חמץ אתרבי נמי לחיוב אכילת מצה דאמרינן כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה:

וכאן ריבה בנאכלין. קרא דכל מחמצת לא תאכלו דמישתעי בנאכלין והלכך מרבינן נמי לדברים הנאכלין שעובר על לאו גם בתערובת חמץ:

התיבון. חברייא לר' יונה לדידך דילפת חמץ ממצה דהא קאמרת דאיצטריך האי כל לרבות נשים וכדלעיל קשיא:

והתני. בתוספתא פ"ב:

יוצאין וכו'. כדמייתי להא בפרק דלעיל בה"ד וא"כ נימא נמי ואילו התערובת חמץ דאיירינן ביה הואיל ורובן חמץ יהא חייב כרית כמו בחמץ גמור דילפינן ממצה דכל שרובה דגן יוצאין בה:

אמר לון שניא היא. התם דהיינו טעמא דאמרינן דיוצאין במצה מתובלת שרובה דגן דכתיב לחם גבי מצה והואיל ורובה דגן לחם מיקרייא אבל אלו שיש בהן תערובת חמץ דאיירינן במתני' אינן לחם דתאמר בהו דנילף ממצה:

התיב ר' יוסה. לר' יונה הא אכתי קשיא לדידך דילפת בעלמא חמץ ממצה:

והתני כל עצמו אינו קרוי לחם אלא מצה וכו'. וכלו' כל עצמה שלמצה בעי' שתהא מה' המינין כדדרשינן בפ' דלעיל בריש הל' ד' דכתיב גבי מצה לחם עוני ואינו קרוי לחם אלא מחמשת המינין א"כ והכא איפכא הוא דאת יליף מצה מחמץ דמה שהוא קרוי לחם גבי חמץ הוא דקרוי לחם גבי מצה:

ועוד. קשיא אעיקרא דדינא דלדידך דילפת חמץ ממצה מן הדא דתני וכו' ולא אמר אלא דוקא שלא נמחה הא אם נמחה לא ואלו לענין חמץ את אמר המחה את החמץ וגמאו חייב אלמא דלא ילפינן חמץ ממצה במידי דנימא דכל שישנו בזה ישנו בזה:

מאי כדון. והשתא דאיתותב ר' יונה א"כ הדרן לקושיין דלעיל דאם כל דגבי לאו מרבה לתערובת חמץ נימא נמי כל דגבי כרת לרבות לתערובת חמץ ומ"ט דלא מיחייב כרת בתערובת וקאמר ר' יוסי בשם ר' אידי דהיינו טעמא שאין חימוצו חמץ ברור והלכך גבי הני תערובת חמץ דקחשיב במתני' אין בהם כרת:

מהו שילקה. השתא דאמרת לפי שאין חמוצן חמץ ברור אם כן נימא נמי הא דמרבי להו באזהרה ללאו בעלמא הוא דמרבי ולא למלקות כמו בלאו גמור:

אף ללקות אינו לוקה. דבאזהרה בעלמא הוא דקאמרינן דאית בהו:

דתני. קושיא היא א"כ מאי האי דתני. על חמץ ברור וכו' ועל עירובו סופג הארבעים ומפרש לה רב דעירובו דקתני זה שיאור דתנן לקמן בפירקין ואמרי לה זה כותח הבבלי ושכר המדי אלמא דאית בהו מלקות:

תיפתר. להאי ברייתא דקתני על עירובו סופג ארבעים לא כדמפרש לה רב אלא בחמץ גמור ומצה שנתערבו יחד מיירי:

קשייתה. הקשיתי על הא דר' בון דהיכי דמי אם בשרוב התערובת חמץ א"כ חייב כרת היא ואם בשרובו מצה יוצא וכו' כלומר הרי כשרובו מצה ואין בו חמץ גמור אמרינן בעלמא דיוצא בה י"ח בפסח כדאמרינן לעיל גבי מצה מתובלת. והכא נהי דלא שייך למימר דיוצא בה י"ח מ"מ קשיא כיון דרובו מצה מ"ט סופג הארבעים לבטל האי מיעוט חמץ ברוב מצה דאית ביה לפטרו ממלקות:

תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית. והלכך לית כאן כרת והא דאמרת דליבטל נמי לענין מלקות כר"ש הוא דאתיא דאיהו ס"ל כל שהוא למלקות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן: