פני משה על תלמוד ירושלמי פסחים ב:ב:טז

תמן תנינן. בגיטין פ' השולח הלכה ד' וגרסינן להאי סוגיא דלקמן שם:

עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים. על חובו אפותיקי כלומר פה תהא קאי ומזה תגבה חובך וכגון שעשאו אפותיקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה וכדפרישית שם דאי באפותיקי סתם לא שייך זה דקאמר רשב"ג המשחרר כותב שטר ומה ליה למיכתב השתא הא כתוב וקאי דהא כולהו ניכסי מישתעבדי ליה:

ושיחררו. לקמן מפרש מי הוא המשחרר:

מי משחרר. ובמאי פליגי ת"ק ורשב"ג וה"פ לשיטתא דהאי תלמודא כדפרישית התם דרב דקאמר בין רבו ראשון ובין רבו האחרון משום דס"ל כמ"ד ב"ח למפרע הוא גובה כלומר אם בא לידי גוביינא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהלוהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו ולפיכך מן הדין הוא כאן דשיחרור של שניהם לאו שיחרור הוא שהלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יהיה לו מעות לסלק להמלוה לזמן הפרעון ומשאר נכסים אינו יכול לסלקו דהא באפותיקי מפורש מיירי כדפרישית ונמצא שמשעת הגבייה קם העבד למפרע ברשות המלוה ושיחרור דהלוה לאו כלום הוא וכן המלוה אינו יכול לשחררו דשמא לא יבא לידי גוביינא מהעבד שאם רוצה יסלקו במעות ולפ"ז מתניתין הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום היינו במצות הנוהגות בבני חורין שהרי מי ששחררו לאו כלום הוא אלא מפני תיקון העולם הוא שחייב הואיל ויצא עליו שם בן חורין וא"כ אם הראשון שחררו ואח"כ בא לידי גוביינא כופין את רבו השני והוא המלוה ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר אין העבד כותב דאיהו מאי קא עביד ליה אלא המשחרר כותב ואם השני שחררו ולא בא לידי גוביינא לפי שסלקו הלוה במעות כופין רבו הראשון ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג קסבר המשחרר כותב ופלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא שהרי שחרור של שניהם מן הדין לאו שחרור הוא אלא מתקנתא דרבנן והיזק שאינו ניכר מיקרי:

אמר ר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג משום דס"ל כמ"ד ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה והלכך לאו ברשותו של המלוה כלל הוא עד שעת הגבייה והשחרור שלו אפי' מדרבנן בעלמא לאו כלום הוא ואין לך קרוי משחרר אלא רבו הראשון בלבד. ולר' יוחנן מתני' הכי מיתפרשא משורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו השני לפי ששחרורו של רבו הראשון מפקיעו מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שלא יפגיענו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כדמפרש לקמן כופין את רבו השני לעשות אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר המשחרר כותב מפני שהזיק שיעבודו של חבירו ובהא קמיפלגי דת"ק סבר המזיק שיעבודו של חבירו פטור ורשב"ג ס"ל חייב:

מתניתא. ברייתא חדא דתנינן ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו לאחר הפסח אינו עובר עליו:

אין תימר ברשות ישראל הוא. כלומר לרב דאת אמר למפרע הוא גובה אם כן החמץ בפסח ברשות ישראל הוה ויהא אסור ומה עבד להרב:

קל הוא בשחרור. כלומר לא כדס"ד דרב בעלמא נמי ס"ל למפרע הוא גובה אלא שאני בשחרור שהקלו בו הואיל ויצא עליו שם שחרור מרבו שני והלכך מתני' מיתוקמא נמי בששחררו רבו שני וכדאמרן ולעולם אימא לך בעלמא אפי' רב ס"ל דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה:

כהדא דתני וכו'. אלמא דיש חילוק בין מכר לשיחרור ומטעמא הואיל ויצא עליו שם שחרור וה"ה ה"נ לענין שיחרור של רבו שני:

חיילי' דר' יוחנן. ראייתו של ר' יוחנן דבשחרור של רבו הראשון בלחוד הוא דמיתוקמא מתני' מהא דקאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר ולא קאמר המשחרר דהוה משמע מי ששחררו וכדמפרש רב אלא ש"מ דעל רבו הראשון קאי דלדידי' משחרר קרינן לי' דברשותו הוא וכר' יוחנן:

אילו המשעבד וכו'. לר' יוחנן פריך ומסיק לה למילתיה לפרושי המתני' אליביה וכדאמרן:

אילו וכו'. ששיעבד לו באפותיקי מפורש והלך ומכרו שמא אין הב"ח בא וטורף מן הלוקח והשתא ה"נ מאי איכפת ליה לרבו השני בשיחרורו של הראשון וילך וישתעבד בעבדו שהרי הוא אפותיקי שלו:

פתח לנו ר' יוחנן. בטעמא בפתח מאיר כאורה למרחוק דהיינו טעמיה שלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד דמכיון דחל עליו שחרור תו לא פקע מיניה ובגיטין הגי' פתח לנו ר' יוחנן פתח ר' מאיר בדה:

מעתה לא יכתוב לו. העבד שטר על דמיו שהרי שיחרורו של הראשין הפקיעו מידי שיעבוד ומשני ר' אילא מוטב לו שיאמר לו זה תן לי וכו' ואל יאמר לו כשיפגענו בשוק עבדי אתה וכדפרישית לעיל:

אתיא דרשב"ג. דאמר המשחרר כותב כר"מ דקונס הוא בדברים וכן נמי טעמו דרשב"ג משום קנס הוא שקנסו למשחרר:

שטר שיש בו רבית. מפורש בו: