פני משה על תלמוד ירושלמי פאה ו:ו:ז

ותציל עקורה שאינה עקורה. האי מילתא גרסי' לה לעיל בפ"ה בהלכ' ב' דבעי הש"ס שם דבר שהוא ראוי להציל ושכחו מהו שיעשה שכחה וכדפרישית התם כגון הקמה שהיא מצלת את העומר וא"כ הקמה דבר שהוא ראוי להציל מיקריא והבעיא היא בששכח בתחילה העומר שאצל הקמה ונמצא הקמה שלא היתה שכוחה היתה ראויה להציל את העומר ואם אח"כ שכח גם את הקמה מהו שתעשה שכחה מי אמרינן הואיל ובתחלה הצילה קמה את העומר א"כ תו לא הוי העומר כשכוח והשתא אע"ג דבעלמא אין העומר מציל את הקמה כדתנן לעיל מ"מ כאן כל אחד מציל את חבירו הוא והקמה שהיא הצילתה את העומר תהא עכשיו ניצולת מן העומר ומשום טעמא נמי דדבר הראוי להציל והיא הקמה אינה נעשית שכחה או דילמא מכיון דהשתא שכח את הקמה אין העומר מציל אותה ותעשה שכחה. ובעי למיפשט התם ממתני' דהכא וקאמר נשמעינה מן הדא סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה אין מצטרפין לסאתים ובששכח את שתיהן מיירי כדלעיל וקס"ד דכסדר שנשנו כך היתה השכחה שבתחלה שכח את העקורה והיינו העומרים ואח"כ שכח את הקמה שאינה עקורה:

ותציל עקורה שאינה עקורה. כלומר אי דאמרינן דדבר הראוי להציל והיינו הקמה אינה עושה שכחה אם שכח אותה אחר שהיתה ראויה להציל את העומר ומשום דחזר העומר אח"כ ומציל את הקמה א"כ ה"נ נהי דאין מצטרפין לסאתים הא בלא"ה תהא גם הקמה ניצולת עכשיו דסאה עקורה והיינו העומר תציל את הקמה שאינה עקורה. אלא ודאי הדא אמרה. דאף דבר שהוא ראוי להציל אם שכחו אח"כ הוי שכחה. והיינו דקאמר לה הכא והש"ס קיצר בדבר שהוא כבר שנוי כדרכו בכל מקום:

א"ר יונתן. ולעיל גרס ר' יונה דלא היא ומהכא ליכא למשמע מידי דהכא לא כדקס"ד ששכח בתחלה העומר והיתה הקמה ראויה להציל אלא תיפתר בקוצר שורה ומעמר אותה השורה ושכח מה שהניח מלקצור ואח"כ שכח את מה שעימר והשתא כבר שכח את הקמה עד שלא ישכח את העומרים ולא היה כאן שעה שהית' הקמה ראויה להציל את העומ' ולפיכך שתיהן שכחה ולעולם אימא לך בעלמא דבר הראוי להציל והיה שעה שחלה הצלה ואח"כ שכח זה הדבר בעצמו אפשר דלא הוי שכחה: