פני משה על תלמוד ירושלמי פאה ה:ו:ג

היה עומד בעיר. ה"ג בתוספתא שם בעה"ב שהיה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחין את העומר במקום פלוני ושכחוהו ה"ז שכחה היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שוכחין את העומר ושכחוהו אין זה שכחה וזו גי' עקרית ובספרי הדפוס נתחלף כאן ומוכח היא כגי' התוספתא שהרי מסיים בטעמא שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת כלומר אם הבעל הבית בשדה אז בעינן שגם הבעל הבית ישכח אבל אם הוא בעיר לא בעינן ושכחת אלא אפי' שכחת פועלים הוי שכחה. ולפי גי' הספר וכן מייתי נמי לקמן בפ"ג דמעשרות בסוף הלכה ז' צ"ל דהש"ס ס"ל לפרש הברייתא כפשטא וגזירת הכתוב היא דאם הבעה"ב בעיר אינה שכחה עד שיהא עומד בשדה כדכתיב בשדה ושכחת:

אף לענין מציאה כן. מציאה שהיא בתוך שדהו. כהאי דתנן בפ' שנים אוחזין ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וקאמר הכא שמואל דאף במציאה צריך שיהא עומד בצד שדהו דהשתא משתמרת על ידו ובהא הוא דאמרינן דקונה לו שדהו וכמו בשכח' דאם עומד בצד שדהו אז קנתה לו השדה ולא הוי שכחת פועלים שכחה:

מה אנן קיימין. ופריך הש"ס על הא דשמואל ובמאי עסקינן האי מתני' דמציאה:

אם ביכול ליגע בהן. כלומר הא ודאי בשאינו יכול ליגע אותן בתוך שדהו אם הוא רץ אחריהן לא מהני ליה מה שהוא אומר זכתה לי שדה שלי שהרי אם ירצה לרוץ אחריהן אינו יכול להגיען והרי הן חוץ משדהו אלא ע"כ בשיכול ליגע בהן בתוך שדהו וא"כ קשיא מה לי אם הבעל השדה הוא בתוך העיר ומה לי אם הוא עומד בתוך שדהו שהרי הוא רץ אחריהן ומגיען בתוך שדהו ואפי' הוא בתוך העיר תקני ליה שדהו:

וקא"ר אבא בשם ר' יוחנן והוא שיכול וכו'. כלומר דתרתי בעינן והוא שיכול ליגע בהן ואפי' הוא עומד בתוך שדהו ובמה שהוא יכול ליגע בהן לחוד לא סגי דכיון שאחרים רצין אחריהם אם אינו עומד בצד שדהו לאו כלום הוא דהא שדה חצר שאינה משתמרת היא וכל הקודם זכה הלכך בעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו: