פני משה על תלמוד ירושלמי פאה ה:ב:ד
Penei Moshe on Yerushalmi Peah 5:2:4 (Penei Moshe on Jerusalem Talmud Peah 5:2:4) · פני משה על תלמוד ירושלמי פאה · free full Hebrew text
Open in the reader →דבר שהוא ראוי להציל. כלומר בשעת העימור ראוי הוא להציל ולומר בו שלא מחמת שכחה הניחו וכגוונא דלקמן ואם אח"כ שכחו מהו שיעשה שכחה מי נימא דהואיל וכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר וגו' משמע דבשעת עימור תליא מילתא אם שכחת כשעשית העומרין לא תשוב לקחתו אבל אם בשעת העימור איכא למיתלי דלא שכחו שוב אין שכחה שלאחר כן שכחה ונ"מ שאם חזר ונזכר אחר זה יכול הוא ליקחו או דילמא מכיון ששכחו ואפי' אחר העימור תורת שכחה עליו ואפי' חזר ונזכר אח"כ קרינן ביה לא תשוב לקחתו.
נשמעינה מן הדא. ברייתא דתנינן אם עימר את עומר הראשון וכן את השני ואת השלישי ונטלו וכשבא לעמור מהם ולהלן שכח את הרביעי והלך הימנו:
אית תניי תני אם נטל את החמישי. כלומר אם אחר שעמר את החמישי ונטלו אז אמרינן דהרביעי ה"ז שכחה דהא חזינן דנטל את החמישי שהוא להלן וא"כ שוב לא יכול ליטול את הרביעי דקרינן ביה לא תשוב לקחתו:
ואית תניי תני. דאע"פ שלא נטל עדיין להחמישי אלא ששהא בכדי ליטול החמישי כבר מחשבינן הרביעי שהיא שכחה:
א"ר בון וכו' כלומר וא"ר בון עלה דלא פליגי הני תנאי אלא מ"ד נטל את החמישי בשיש שם ששי. שעימר עוד לעומר ששי והלכך דוקא אם נטל החמישי אז מחשבינן עומר הרביעי לשכחה שהרי הניחו ולא נטלו ונטל את החמישי אבל אם עדיין לא נטלו להחמישי אין כאן תורת שכחה להרביעי משום דאיכא למימר מה שלא נטלו לאו משום ששכחו אלא דבתחלה נטל הראשון והשני והשלישי ועכשיו רוצה להתחיל השורה מן הששי וליטלו ואח"כ להחמישי ולהרביעי דשורות שורות של ג' ג' הוא נוטל ופעם מתחיל מצד הזה ליטול כסדרן ופעם מצד השני:
ומ"ד אם שהה ליטול את החמישי. ולא בעינן עד שיטלו ממש:
בשאין שם ששי. מיירי דכיון דליכא אלא חמשה עמרים והוא הניח הרביעי ולא נטלו והלך לו לעומר החמישי אע"פ שעדיין לא נטל להחמישי אלא ששהה כדי ליטלו קרינן בהרביעי לא תשוב לקחתו דהכא ליכא למימר שרוצה לעשות שורה אחרת ולהתחיל מצד השני שהרי אין כאן שורה של שלשה כמו בשורה הראשונה והלכך לא תלינן בכה"ג דדעתו לעשות שורה אחרת אלא מששהא כדי ליטלו והיינו משעבר מהרביעי והלך לו להחמישי דזהו השהות כדי ליטלו כבר יש תורת שכחה על הרביעי:
אם עד שלא נטל את החמישי לא כבר נראה לו הרביעית לידון בשורה. בתמיה. השתא פשיט לה להבעיא וכלומר דאי ס"ד דבר שהוא ראוי להציל בשעת העימור מציל הוא דלא ליהוי שכחה ואפי' שכחו אח"כ דעיקר מה שהקפידה התורה על שעת העימור והנחתן הוא א"כ קשיא אמאי דא"ר בון דביש כאן ששי אז אם נטל החמישי הוי שכחה לכ"ע וכטעמא דאמרן הא הכא כשהניח את הרביעי מיהת ראוי להציל היה שהרי יש כאן ששה ואיכא למיתלי דמה שהניח הרביעי לא משום שכחה הואי. אלא דעתיד לעשות שורה אחרת ולהתחיל מהששי ונראה היה הרביעי לידון בשורה זו וא"כ אפי' נטל החמישי אח"כ לא ליהוי שכחה דהא בשעת העימור ראוי היה הרביעי להחשב בשורה השניה ואת אמרת דבשעת העימור תליא מילתא הואיל וראוי להציל היה אלא ע"כ הדה אמרה דאף שהוא דבר ראוי להציל בשעת העימור אפי' אם שכח אח"כ הרי הוא שכחה: