פני משה על תלמוד ירושלמי פאה א:א:ח

תנא ר' ייסא קומי ר' יוחנן ראית. קרבן:

כל שהוא. מן התורה אלא חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף:

אמר ליה ר' יוחנן ויש כן זו. וכי מצינו בכגון זו שיהיה השיעור מדבריהם:

א"ר יונה. ומאי קשיא ליה לר יוחנן וכי כל השעורים לא חכמים הן שנתנו כזית כו' דהא לא כתיבא שיעורא באורייתא וחכמים הן שנתנו שיעוריהן:

לא אתי מישאל. ומשני מה דשאל ר"י ויש כן זו לא בא לשאול אלא אליבא דר' הושעיא דתני בברייתא הכי דשיעור קרבן מדבריהן הוא נקט לראיה דקרבן שלה יש לו סמך מן התורה דכתיב לא יראו פני ריקם:

וקשיא. וזה היה קשה לו לר' יוחנן:

מן דו סמך לדבר תורה חכמים הן שאמרו מעה כסף ושתי כסף. כצ"ל וכן הוא בפ"ק דחגיגה ונדפס כאן בטעות אגב שיטפא דלעיל. כלומר מאחר שהוא סמך לה להכתוב שבתורה והיאך הוא אומר שמן התורה כל שהוא וחכמים הן שנתנו לשיעור זה וכי יש להן כח לעשות קצבה לקרבן שהוא מן התורה בלתי ג"ש או שאר מדות שהתורה נדרשת בהן דלא אמר אלא סתם וחכמים הן שאמרו כן ולא פירש מאין להם זה:

ר' יוחנן כדעתי' וכו'. ואזלו תרוייהו לטעמייהו:

ר"י דהוא אמר דכל השיעורין הלמ"מ הן. ולא שחכמים מעצמן נתנו להן. והלכך הוא דאמר דבר תורה הן. דהל"מ היא ד"ת: