פני משה על תלמוד ירושלמי ערלה א:ג:יג

חילפיי שאל לר' יוחנן ולר"ש בן לקיש. גרסינן לכל האי סוגיא עד ברם הכא אפי' מאה מותר בפ"ו דנזיר בהל"ט:

תבל מהו שיאסר ביותר ממאתים. תבלין של ערלה ושל כלאי הכרם אם אוסרין הן אף ביותר ממאתים משום דלטעמא עבידי ואיכא למימר נמי דאינן בטלין בא' ומאתים כשאר איסורי ערלה וכלאי הכרם והשיבו לו דאין תבלין אוסרין ביותר ממאתים אלא אף הן בטלין באחד ומאתים:

והתנינן וכו'. ומה זו השאלה ואיך השיבו לו כן דהתנינן לקמן בפ"ב כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור ועל כרחך דאפי' ביותר ממה שאמור בשיעורן אוסרין הן דאין תימר למאה בתרומה ולמאתים בערלה ובכלאי הכרם א"כ מאי אריא המחמץ והמתבל דקתני הא אפי' לא חימץ ולא תיבל אלא אף שאר דברים אוסרין בתרומה עד אחד ומאה ובערלה ובכלאי הכרם עד אחד ומאתים:

אלא בענבים אנן קיימין. השאלה של אילפא היתה בענבים אם תיבל הקדירה בהן ולפיכך השיבו לו שאין תבל של ענבים ביותר ממאתים לפי שאינם נותנין טעם כל כך כמו שארי תבלין ודברים החריפין שנותנין טעם הרבה דבהו איירי המתני' דפ"ב והני דוקא הוא דלא בטלו:

בשלא צמקו. והא דענבים אינם אוסרין ועולין בכשיעור דוקא כשהן חדשים דאז אינם נותנין טעם הרבה אבל אם צמקו אוסרין בתבלין שלהן אף ביותר ממאתים מפני שכשצמקו נתקבץ הטעם לתוכן וכשמתבל בהן מתפשט הטעם לחוץ ונותנין טעם הרבה:

בשלא בישלו. הענבים כל צרכן אבל אם בישלו כל צרכן נותנין טעם הרבה. א"נ בשלא בישלו התערובות עם הענבים אלא שכבשן אבל אם בישלו עמהן נותנין טעם הרבה ויש תבל שלהן ביותר ממאתים וכך פירשתי בנזיר: