פני משה על תלמוד ירושלמי נדה ג:ד:ז

דרבי שמעון היא. הא דאמרי' דחיישי' בשליא שמא נימוק הולד שלה כסברת ר"ש במתני' היא וכלומר דבהא כ"ע מודים דחיישינן לנימוק ומיהו בטומאת הבית פליגי כדלקמן ובטומאת לידה מודה נמי ר"ש כדאמר ר' יוחנן לקמיה מודה ר"ש שהוא מוציא את אמו ימי לידה לטמא אותה:

מעתה יהא הבית טמא. לר"ש ואמאי פליג ר"ש בהא הא מודה הוא דכולד חשבינן ליה לטומאת לידה:

תיפתר שיצא כל שהוא נימוק. שנראה שנימוק כל שהוא והלכך לענין טומאה ס"ל דאינו מטמא הבית משום דלא הוי שלם ונתבטל כדמסיק לטעמיה לקמן אבל לענין לידה מודה הוא שאפי' נימוק כולו טמאה דכתיב אשה כי תזריע וילדה אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה:

במוציא את הספל. שהולד זה מונח בתוכו והוציאו מבית הפנימי לחיצון שהבית החיצון טהור:

אמרו לו. הן בזה אנו מודים מפני שהוא כטרוף דהואיל וטלטלוהו נימוק ובטל הוא:

אמר להן אף זה כטרוף הוא. אף אם הוא בבית הפנימי טרוף ובטל הוא:

כלים שהיו שם בשעת יציאה מה הן. אליבא דר"ש קמיבעי לה ובשעת יציאת הולד מאמו הוא דמספקא ליה וכלומר למאי דקאמר ר"ש דאף בבית הפנימי טרוף הוא אם הוי כמו בבית החצון אליבא דחכמים דטעמייהו דמטהרי מפני שעל ידי הטילטול נימוק והולך לו וה"נ לר"ש בבית הפנימי שנימוק והולך ובהא פליגי דלדידיה אף אם לא טילטלוהו להוציאו לבית אחר נימוק מעצמו הוא וא"כ לא מטהר הכלים של בית הפנימי אלא אותן שהיו שם אחר שיצא הולד ממעי אמו אבל אותן הכלים שהיו שם בשעת יציאתו ממעי אמו איכא למימר דגם לר' שמעון טמאין דאכתי לא נימק כולו או דילמא אפי' אותן הכלים מטהר רבי שמעון:

נישמעינה מן הדא דתנינן תמן. בפ"ג דבכורות:

בהמה גסה ששפעה חררת דם. שלא ילדה מעולם ושפעת כמו חררת דם:

הרי זה תיקבר. דמיחוי של בכור הוא:

ונפטרה מן הבכורה. שאם תלד עוד אין הולד לכהן:

ותני עלה. בתוספתא פ"ב דבכורות אותה החררה אינה מטמאה במשא:

אמר ר' יוחנן. ואמר ר' יוחנן לפרש הטעם דאינה מטמאה במשא אף על גב דמחשבינן לה כולד לפטור להבא אחריה מבכורה משום דר"ש ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד דסבירא להו דמיחוי הולד נתבטל ברוב בדם הלידה והיינו נמי טעמיה דר"ש במתני' דמטהר את הבית:

הדא אמרה. דאפי' כלים שהיו שם בבית בשעת יציאה של הולד ממעי אמו טהורין הן לר"ש דכיון דטעמיה משום ביטול ברוב הוא אע"ג דאכתי לא נימוק כולו בשעת יציאה מכל מקום בטל ברוב הוא לעולם אפי' בשעת הלידה: