פני משה על תלמוד ירושלמי נדה ב:ז:ג

על גבי עור לבן. שניכר בו מראה השחור:

על גבי עור צבוע. אפי' ע"ג צבוע:

טהור. דכל הני מראה דיהה של שחור:

שחור כדיו. כמראה דיו הלח והקלוש טהור:

כפליון. כסודר של ראש השחורין הבאין ממדה"י טמא:

כל הלין מילייא לעבודה. אם כל הדברים הללו למעשה הן וא"ל אין:

דתנינן והשחור כחרת טמא דיהא מכאן טהור. ומשמע הא עמוק מכאן טהור ומדקתני גבי שחור דוקא משמע דלא אמרן אלא בשחור הא כולהון אפי' עמוקין מכאן ממראיהן שנשנו טהורין:

קרתיה דרב יהודה. באתריה דרב יהודה היו נוהגין כר"ש בן לקיש ורב יהודה בעצמו כר' יוחנן:

תני בר קפרא. מהא דבר קפרא נראה דמסייע לרשב"ל ואפ"ה לא עבדינן עובדא כוותיה אלא כר' חנינה:

דר' חנינא מזג לבר קפרא. הראה לפניו מראה מזוג והיה עמוק ממראה ששנינו במתני' וא"ל כזה מהו א"ל טמא חזר ואדהיתה וא"ל טהור וזהו כר"ל שאמר בכולן עמוק מכאן טמא:

אמר ליה יהא שלמא לגברא דטעי בפומיה ולא טעוי בעיינוי. שלא טעה במראה והכיר בין עמוק לדיהא ומיהו טעי בפומיה דר' חנינא ס"ל דמזוג בין עמוק מכאן ובין דיהה מכאן טהור:

הוון בעיי מימר מ"ד טהור בשאינו מצחצח ומ"ד טמא במצחצח. כצ"ל וכדמוכח מדלקמן. אם הוא מצחצח ואינו מקדיר על הבגד או על המטלת שבודקת בו הוא מראה טמא ואם הוא מקדיר ונבלע בו הוא טהור כך היו רוצין בני הישיבה למימר דלא פליגי כלום דמר אמר במצחצח ומר אמר בשאינו מצחצח:

נישמעינה מן הדא. מן האי מעשה ש"מ דאין חילוק בשאר מראות כ"א בשחור אמרו כן:

וביקשו לטמותה. ולא הוי שמיע להו להא דאמר רב לקמיה:

מקדיר. אם נבלע הוא ואין מראיתו נראה כ"כ טהור ואם הוא מצחצח טמא ולא אמרן אלא בשחור הא שאר כל המראות אם אינן כמו ששנינו במתני' אפי' הן מצחצחין טהורין: