פני משה על תלמוד ירושלמי נדה א:ו:ה

כל מקום שאמרו בעלה חייב בקרבן וכו'. ניכר כאן החסרון מתוכו דמקשי לקמן על בר פדייה ולא הוזכר תחילה וכן ליתא להא במקום אחר בהאי תלמודא. ובבבלי מכלתין פ"ט דף ס' ע"ב גרס להא דפליגי בה בר פדא ור' אושעיא בר פדא אמר כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות. והיינו אם היתה עסוקה בטהרות ופירשה וראתה בתוך שיעור וסתה דבכה"ג בעלה בחטאת אם תמצא על שלה אותיום אחר הבעילה כדתנן בפרק דלקמן. כל שבעלה באשם תלוי. והיינו אם שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה דבכה"ג בעלה באשם תלוי דספק הוא אם דם בשעת ביאה הוה ובכי הא בטהרות תלויות. כל שבעלה פטור. כגון ששהתה יותר מכאן דלגבי בעלה פטור טהרותיה טהורות ור' הושעיה קאמר התם דאפי' במקום שבעלה חייב חטאת טהרותיה תלויות. ובגירסא דהאי תלמודא נראה דג"כ כגירסא דהתם היא אלא שחסר בכאן מילתיה וכן תיבות בר פדייה אמר וכצ"ל ר' לעזר בשם ר' הושעיה בעלה חייב בקרבן כנגדה בטהרות תלויות בר פדייה אמר כל מקום שאמרו חכמים בעלה חייב בקרבן וכו' והיינו דפריך מתניתא פליגא וכו' כדלקמן:

ר' שמואל בר רב יצחק בעי אילו זקן וילד וכו'. קושיא דר' שמואל קאי להאי מ"ד דס"ל דלעולם טהרותיה תלויות ואפי' מקום שבעלה בחטאת דמחזקינן לודאי דם בשעת ביאה ואפ"ה לענין טהרות שעשתה בתוך שיעור וסת לא מחזקינן לה בודאי טמאה והיינו דפריך ואמאי אילו זקן וילד שהיו מהלכין בטרקלין לא דבר ברי שהזקן משמש תחילה הא אם ילד אתי ומטעי ביה כלומר שאע"פ שבודאי הזקן ממשמש בפתח הטרקלין בתחילה והולך לפני הילד הרי עכ"פ אם הילד בא מטעה בזקן ויוצא מיד מן הפתח ומשל הוא לזה ומכנה אבר המשמש לזקן והדם לילד וכשהזקן משמש הוא לפני הילד ומכל מקום תיכף כשהזקן הוא פונה מן הפתח הילד ממהר לבא ונמצא הדם והלכך חיישינן שהיה הדם בבית החיצון בשעת ביאה שהרי מיד אחר פרישתו ממנה נמצא הדם ואם כן ניחוש נמי לענין טהרות שעשתה ומצאה מיד בתוך שיעור הזה שהיה הדם גם כן בשעת היותה עסוקה בטהרות:

אמר רבי אבון בשם רבי יודן. שאני התם דבשלמא בביאה שפיר הוא דמחזקינן לודאי בשעת מעשה לפי שאני אומר שם היה הדם בשעת ביאה אלא שביאה היא סותמת את הדם ואבר השמש מעכבו מלצאת וכמשל הזקן והילד והלכך מיד אחר שפירש הזקן הילד ממהר לבא וכדאמרן:

ברם הכא. לענין טהרות אילו היה דם שם בשעת עסוקה ממש בהן מי היה מעכבו שלא לצאת והלכך תלינן שמא אחר כך נעקר הדם ממקומו ומצאתה ולא מחזקינן להטהרות בודאי טומאה אלא בספק:

מתניתא פליגא על ר' הושעיה. דאמר אפילו במקום שבעלה בחטאת כנגדה בטהרות תלויות ועל כרחך באשה שיש לה וסת עסקינן הכא דאל"כ קשיא הא דקאמר בר פדייה בעלה פטור מן הקרבן כנגדה בטהרות טהורות ואמאי טהורות לגמרי הא עכ"פ בתוך מעת לעת למפרע הוא דהא ודאי מילתיה לא אזלא כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן אלא באשה שיש לה וסת או בד' נשים שאמרו בהן דיין שעתן מיירי ומיהת קשיא עליה מהאי מתני' דתנינן לעיל כיצד דיה שעתה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות פירשה וראתה היא טמאה וכולן טהורות הרי דאפי' פירשה מיד וראתה הטהרות טהורות ואע"פ שעסקה בהן בתוך שיעור וסת דבכה"ג בעלה חייב בקרבן הוא והא דפריך על ר' הושעיה לומר דאפי' לר' הושעיה קשיא מהאי מתניתא ומכ"ש לבר פדייה אלא משום דאידך פירכא דפריך לקמיה לא קשיא כ"א על בר פדייה הלכך קאמר הכא דהאי מתניתא פליגא גם על הא דר' הושעיה דקאמר טהרות תלויות ומתני' טהורות לגמרי קתני:

מתניתא פליגא על בר פדייה. והאי מתניתא על בר פדייה לחודיה הוא דקשיא דאיהו קאמר כל שבעלה פטור מקרבן כגון ששהתה יותר מכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה דבעלה פטור לגמרי כנגדה גם בטהרות טהורות לגמרי הן הא תנינן ר' יודה אומר אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה וקס"ד דחכמים לא פליגי עליה ובאשה שיש לה וסת עסקינן כדלקמיה:

ליידא מילה. ולאיזה דבר אמר ר' יהודה דצריכות בדיקה בשעת העברתן מלאכול בתרומה לאו שאם תראה אח"כ תהא טמאה למפרע והלכך בודקות בשעת העברתן כדי לתקן השיריים של תרומה כדפרישית במתני' אלמא דמטמאות למפרע ובר פדא קאמר טהרותיה טהורות:

תיפתר. להמתני' באשה שאין לה וסת עסקינן והלכך מטמאות למפרע ומילתיה דבר פדא באשה שיש לה וסת הוא כדפרישית לעיל:

א"ל כן אמר ר' יוסי רבי. כלומר ר' יוסי ברבי לא פירש להמתניתין כדקאמרת אלא כל מה דאנן קיימין הכא באשה שיש לה וסת אנן קיימין דהא ברישא קתני אע"פ שאמרו דיה שעתה אלמא ביש לה וסת מיירי וכן הסיפא ביש לה וסת והדרא קושיא לדוכתה על בר פדייה:

אמר ר' יוסי בר' בון סלקת מתניתא. כלומר אי משום דרישא ביש לה וסת מיירי לא קשיא דתחלק המתני' רישא בשיש לה וסת ומכאן ואילך והיינו הסיפא ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה וכו' באשה שאין לה וסת מיתוקמא:

ואפי' תימר. הדר קאמר דלאו מילתא היא דאפי' תימא לא סלקת מתני' ולא תחלקה אלא בין רישא ובין סיפא באשה שיש לה וסת אנן קיימין ואפ"ה ל"ק לבר פדייא דמה עביד לה בר פדייא איהו ס"ל דחלוקין חכמים על ר' יודה וסבירא להו דהואיל שיש לה וסת לא חיישינן לטומאה למפרע ואינה צריכה לתקן אלא בשעת אכילת התרומה:

הדרן עלך פרק שמאי אומר