פני משה על תלמוד ירושלמי נדרים ד:י:ד

מ"ט דר' יוסי מפני שקדם נדרו להבקרו. וחל האיסור על נכסיו והילכך אפילו הפקירן אח"כ אסורין על זה אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו מודה ר' יוסי דלא חל הנדר על מה שהבקיר:

בעו קומי ר' יוסי. הקשו אותו בני הישובה דקאמרת טעמא מפני שקדם נדרו להפקירו הא לדידך לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא"כ מה בין שקדם נדרו להפקרו או הפקרו קדם לנדרו הא כי נדר אכתי לא זכה ביה שום אדם ולעולם יהיה אסור:

אמר לון. היינו טעמא שאם קדם הפקרו לנדרו דמותר שלא עלת על דעתו בשעת הנדר לאסור מה שהפקיר ואין ה"נ דאי הוה הדר מצי הדר ביה ואי הוה אסיר ליה בפירוש הדבר שהפקיר הנדר חל אלא דמסתמא אמרינן אין דעתו על מה שהבקיר. והיינו כדמפרש ר' יוחנן טעמיה דר' יוסי בבבלי שם:

וה"ג ר' יונה ר' אבא כו' עד אינו חוזר בו. וגי' הדפוס משובשת ומוחלפ' היא וכלו' אפי' לר' יוסי אינו חוזר בו:

אמר ר' יונה הכין קשון קדמוי. כן היינו מקשים לפני ר"ש בן יהוצדק דקאמר המבקיר לעשר' בני אדם אינו חוזר בו הא הבקר יחיד לא והא תנינן והלה כו' ור"י אוסר ומפרש טעמא משום שלא עלת על דעתו לאסור מה שהפקיר אלמא אפי' הפקר ליחיד הוי הפקר ואם ההפקר קדם לא חל הנדר:

חסר כאן וע"כ דה"ג המבקיר לשלשה אינו חוזר א"ר יוסה ואתייא כר' מאיר. כלומר הא דאמר ר"מ אינו חוזר אם הבקיר לשלשה והיינו דבעי ר' מנא עלה דקאמ' לשלשה הכי הוה ליה למימר לפני שלשה דאין קפידא אם ההפקר להרבה בני אדם או לא אלא שאם הפקיר בפני רבים משום דאוושא מילתא ותו ליכא למיחש לרמאות:

ומתמה הש"ס על דנטר ר' יונה ומקשי על דברי ר"מ ולמה לא הקשה לו בדברי ר' יוסי דקאמר לעשרה לפני עשרה הוה ליה למתני:

אמר לי'. סיומא דמילתיה דר' מנא הוא אלא שהש"ס הפסיק לדייק בדבריו כדאמרן וכלומר דא"ל לא תיתני לא לעשרה ולא לשלשה אלא כך שנינו אליבא דר' יוסי הבקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות דלא הוי הפקר בפני שלשה אינו חוזר אפי' לר' יוסי דכל שהפקיר בפני ג' הדבר מפורסם ולא הוי כמתנה ופטור מן המעשרות וכן מחלק אליבא דר' יוסי בבבלי סוף פירקין:

סליק פירקא בס"ד