פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ט:א:ו

עבד שאמר הריני נזיר לכשאצא לחירות כופו לנזירות. האי כופו ע"כ לאו לביטול נזירות מתפרשא שהרי כל זמן שהוא תחתיו לא חלה עליו נזירות אלא כופו לקיים נזירותו הא כיצד מוציאו לחירות וחלה עליו נזירות וקמ"ל דמעכשיו חיילא עליה אע"פ שאמר לכשאצא לחירות ולא הוי תולה נדרו בדעת אחרים:

עבד כופו לנזירות. לענין נזירות הוא דאמרינן דכופהו אבל לא לנדרים ולשבועות דאם יש בהן עינוי נפש או ביטול מלאכה אינו צריך לכופו דלא חלו עליו כלל כדפרישית במתני' ואם אין בהם ביטול מלאכה ולא עינוי נפש אינו יכול לכופו:

כפפו רבו וניטמא מהו שילקה. דנהי דאמרינן רשות ביד הרב לכופו לעבור על נזירותו מיהו מיבעיא לן אם הוא לוקה על שעבר לנזירותו דהוי ליה שלא לנדור שלא מדעת רבו או אינו אלא הלכה ומפרש ואזיל הבעיא ומאי הלכה:

ה"ג מה אנן קיימין אם בשנזירותו הלכה והלכה יש לכוף. דלא סבירא לן דרשא דקרא שהעבד נודר בנזיר מן התורה אלא דהלכה נאמרה כך והלכה היא דיש לרבו לכופו לעבור על נזרו לוקה ולקמיה פריך עלה:

אם בשאלו ואלו מדבריהן. כלומר או דאמרינן שאלו ואלו מדבריהן נזירותו והא דרבו כופהו הכל מדבריהן הוא ולא ילקה:

אמר רבי מנא לוקין על הלכה. בתמיה אם עיקר נזירותו לאו מן התורה הוא וכי לוקין על הלכה:

אלא אכן הוא. הכי הוא דקמבעיא לן אם בשנזירותו תורה והלכה יש לכוף ולוקה גרסינן ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות. אם אמרינן דעבד איתרבי מקרא לנזירות אלא שחכמים קבלו כן מכי הלכה שרבו כופהו לעבור וא"כ לוקה הוא שהרי הוא גרם לעבור על מן התורה או אם אמרינן בשאילו ואילו מדבריהן ולא ילקה ולא איפשיטא: