פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ח:ב:ב

גמ' איזהו מוחלט מספק. כלומר דלא תימא שהחליטו מספק דהא אין מחליטין על ספק צרעת אלא שנים שבאו אצל הכהן והחליט את אחד מהן ולא הספיק להחליט את השני עד שנתחלפו לו ואינו יודע למי מהם החליט כל אחד ספק מוחלט הוא:

הדא היא דתני רבי חייא. לפרושי המתני' דנזיר שהיה טמא בספק לאו בספק נזירות מיירי אלא שהיה נזיר ודאי וספק אם הוא טמא או טהור וכן מצורע ודאי היה אלא שהוא ספק אם הוא טמא או טהור שהספק אם החליטו או לא:

כיצד אמרו לו נזיר טמא אתה. ומפרש לה לכולה מתני' כיצד אמרו אוכל בקדשים אחר ששים ושותה יין ומטמא למתים אחר ק"כ יום דמיירי שאירעו לו אלו הספקות ביום ראשון של ימי נזירותו ולפיכך אומרים לו בתחלה שמא נזיר טמא אתה צא ומנה שבעה והזה ושנה עליך לטהר מטומאת עת:

וגלח והביא. כלומר שהרי אתה צריך לגלח תגלחת טומאה ולהביא קרבן:

מנה שבעה ורצה לגלח. אומרים לו נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור יכול לגלח עד לאחר שלשים:

צא ומנה שבעה. כלומר אע"פ שמנית שבעה צא והשלימן לשלשים ובתוספתא גריס צא ומנה עשרים ושלשה להשלים שלשים:

מנה שלשים. ומותר בתגלחת ורצה לגלח אומרים לו נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור מגלח אלא על מיני דמים שצריך להביא קרבנותיו והשתא מפרש מה הוא מביא. ודין נזיר טהור ג' בהמות החטאת והעולה והשלמים ודין נזיר טמא חטאת העוף ועולת העוף וכבש לאשם ודין המצורע שתי צפרים בתגלחת הראשונה ולאחר ז' שמגלח תגלחת שניה מביא שלש בהמות החטאת והאשם והעולה ואם דל הוא מביא כבש לאשם וחטאת העוף ועולת העוף:

ה"ז מביא עולה ומגלח עליה חטאת העוף ומתנה עליה. שהרי תגלחת זו היא ספק תגלחת נזיר טהור וספק תגלחת נזיר טמא וספק תגלחת מצורע מוחלט ומביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור ואף על גב דדין נזיר טהור שלש בהמות החטאת והעולה והשלמים הא אמרינן לעיל בפ"ו אם גילח על אחד משלשתן יצא הלכך מביא עולה שיכול להתנות עליה וחטאת העוף שהיא באה על ספק משום ספק נזיר טמא. ואכתי לא מפרש משום ספק תגלחת מצורע עד לקמיה:

ומתנה עליה ואומר. אם נזיר טמא הייתי החטאת מחובתי ועולת בהמה נדבה ואם טהור הייתי עולה מחובתי וחטאת העוף בספק. ול"ג הכא מגלח את ראשו כו' עד לקמן לאחר כיצד וכן הוא בתוספת' שהרי א"צ כ"א שתי תגלחת של מצורע משום ספק כדלקמן: