פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ז:ד:ג

אמר רבי אילא הוא עצמו שנגע במת חייב. ה"פ לאו דרבי אילא קאמר דדוקא הנוגע במת הוא דחייב על ביאת מקדש אבל אדם הנוגע בו פטור דהא ליתא דהא טמא מן התורה הוא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ועוד דלפי זה לא שייכא הא דלקמיה אלא דה"ק הא דמחייב הטעון חיטוי לאדם הנוגע בו על ביאת מקדש דוקא אם הוא עצמו שנגע במת ולאפוקי אם הם כלים הנוגעים במת שוב אין אדם הנוגע בהן חייב על ביאת המקדש אע"פ שהוא שני לנגיעה ופליג על ר' יוחנן דמחייב לעולם להשני לנגיעה ואפילו הוא מחמת כלים כדלעיל:

אמרה ואמר טעמא. רבי אילא אמרה למילתיה והוא בעצמו פירש הטעם דכתיב ואיש אשר יטמא בטומאת איש הוא דמשתעי קרא דוקא אם איש נטמא במת מטמא לאדם הנוגע בו לחייבו על ביאת מקדש:

ופריך והוא שלישי. כלומר אם בטומאת איש נימא נמי אם נטמא באיש שנטמא בכלי שנגע במת דנמי טומאת איש היא דמאי שנא איש אשר נטמא במת הוא אב הטומאה ומאי שנא איש אשר נטמא בכלי שנטמא במת נמי אב הטומאה הוא ומעתה נרבה אפי שלישי לנגיעה דטומאת איש מיקריא:

כדאמר רבי אבון בר חייה. כלומר דמשני דרבי אילא נמי מדייק הכתוב כרבי אבון אבל לא כטעמיה דאלו רבי אבון לפרושי מילתיה דרבי יוחנן קאמר ולמעט השלישי לנגיעה אבל השנים הראשונים לעולם חייבין ואפי' נגע בכלים שנגעו במת כדפרישית לעיל ורבי אילא ה"ק דקרא לא איירי כלל בטומאת איש בכלים ואפי' הוא שני לנגיעה אלא בטומאת איש באיש דוקא דבזה השני נמי חייב אבל אם נגע בכלים שנגעו במת פטור:

תניי תמן. בתוספתא דכלים פליג על רבי אילא כלי שחציו מן החלמא גריס התם והכי איתא שם החלמא והגללים שטרפן זה בזה ועשה מהן כלים חלמא הוא טיט הדבוק בלובן ביצה מלשון אם יש טעם בריר חלמות והוא מקבל טומאה כדין כלי חרס והגללים אין מקבלין טומאה אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה ר"א אומר שורפין עליו את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. ומדייק הש"ס טעמא מפני שחציו מן האדמה אבל אם היה כולו חייב ומנו חייב לא הנוגע הוא דחייב דודאי על הנוגע באלו כלים שנגעו במת קאמר דחייב על ביאת מקדש וקשיא על רבי אילא לאו שני שנגע בראשון הוא ע"י כלים ואפ"ה קתני דחייב:

תיפתר בשזרקו. אדם שזרק הכלים עצמן למקדש הוא דחייב:

אי בשזרקו בדא תניי. בת"כ בהאי פרשתא על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו בארבעים וקס"ד דה"ק אם אדם טמא נכנס למקד' קודם שטבל חייב על גופו כרת ועל בגדיו שהכניסן עמו חייב מלקות דמשמע אבל המכניס את הבגדים לבדן פטור:

ומשני משום מכניס כלים טמאים במקדש. קאמר דחייב ועל כיבוס בגדיו מילתא אחריתא היא ולא בשנכנס הוא עם הבגדים מיירי אלא אם הכניס בגדים טמאים קאמר ולעולם בשזרקו:

אוף אנן תנינן הדא מסייע להדין תנייא קדמייא. נראה דעל רבי אילא קאי וקרי ליה תנייא קדמייא משום דרבי זריקא פליג עליה ורמי עליה מהאי ברייתא דפליגא עליה דרבי אילא וקאמר רבי אלעזר דאנן תנינן במתני' מסייע לרבי אילא דאדם הנוגע בכלים שנטמאו במת אינו חייב על ביאת מקדש וה"פ דהא תנינן כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה הוא דחייבין על ביאת מקדש:

ראשון שהנזיר מגלח עליו חייבין עליו על ביאת מקדש. חייב השני הנוגע בראשון על ביאת המקדש וכלומר דממתני' שמעינן דלעולם אינו חייב על ביאת מקדש אא"כ נגע בזה שהנזיר מגלח עליו אם נטמא כיוצא בו והיינו באדם הראשון שנגע במת שהנזיר מגלח ג"כ דוקא בשנטמא במת עצמו וכן אם נגע בזה שנטמא במת חייב על ביאת מקדש:

שני שאין הנזיר מגלח עליו. כלומר אבל אם הנגיעה הוא באדם השני מנגיעת המת והיינו אם נגע באדם שנגע בכלים שנטמאו במת שאע"פ שלענין דין תרומה וקדשים הרי הוא כמו הראשון שנגע במת אפ"ה זה הנוגע בו אינו חייב על ביאת מקדש שהרי אין הנזיר מגלח כשנגע שכלים שנטמאו במת כדקתני במתני'. וזהו דקרי ליה ברישא ראשון ובסיפא שני משום דבטומאת אדם באדם משכחת לה שנגע בראשון שנגע במת אבל בטומאת אדם בכלים לעולם זה הראשון שני לנגיעה הוא. וכללא דמתני' הכי מיתפרשא כל טומאה מן המת שיש בה גלוח נזיר דהיינו באדם שנטמא במת חייבין עליו על הנוגע בי על ביאת מקדש הואיל דמצינו בכיוצא בזה שהנזיר מגלח אם הוא עצמו נגע במת וכל טומא' שלא מצינו שהנזיר מגלח עליה והיינו אם ע"י כלים שנגעו שמת דלא משכחת בה גלוח נזיר אין הנוגע הזה חייב על ביאת המקדש והיינו כדרבי אילא:

ומשני רבי יוחנן. דהאי כללא דמתני' לא קאי אטומאת נגיעה כלל אלא לטומאות הפורשות מן המת נצרכה והיינו רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח וכו':

וחצי לוג עצמות. לאו דוקא אלא חצי קב:

הוינן סברי מימר מה פליגי. רבי יוחנן ורבי אילא לענין השני הבא מטומאת אדם בכלים אלא בקרבן אם נכנס למקדש בשוגג אבל במזיד ולמלקות לוקין אפילו על השלישי אפילו על הרביעי לנגיעה דעדיין ראשון לטומאה מקרי כשהנגיעות ע"י כלים שנטמאו במת הן וכדקתני במתני' דאהלות דלעיל:

ופליג על רבי ירמיה. שהרי שנינו כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה ומשמע שאין חייבין עליה כלל לא קרבן ולא מלקות:

אמר רבי יוסי בר בון. דממתני' לא תיקשי מידי שהרי רבי ינאי ורבי יוחנן בעצמן פירשו דהאי כללא לענין טומאות הפורשות מן המת אמרו ולא לטומאת נגיעה דלא איתמר בהאי כללא:

סליק פירקא בס"ד