פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ז:ב:ה

תנינן. בריש פרק ז' דנדה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבישין ר' יוסי אומר בשר המת שיבש ואינו יכול להשרות שאם ישרהו בפושרין מעת לעת אינו יכול לחזור לכמות שהיה טהור:

ולא מן הנבלה למד. דהא דמת מטמא במשא מנבלה אנו למדין ומה נבלה אם יבשה ואינה יכולה להשרות ולחזור לכמות שהיתה טהורה כדאמרינן בפרק דם הנדה דכי ימות מן הבהמה כתיב כעין מיתה אף המת אם יבש טהור:

אי מה נבלה אם נסרחת טהורה. כדדרשינן מלגר וגו' הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לא וה"נ במת כן ומעתה מי נימא דאין נצל לרבי יוסי:

אשכח תני. בברייתא בהדיא דאית ליה לר' יוסי נצל דס"ל דלהא לא איתקוש:

אי מה נבילה אין לה רקב. דלא גמירי אלא באדם:

לא למד. רבי יוסי מת מן הנבלה אלא לענין טומאת בשר ולא לענין עצמות ואין רקב לבשר שאין הרקב בא אלא מן העצמות כהדא דתני בר קפרא דילפינן מדכתיב ורקב עצמות קנאה:

או בקבר. וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בקבר אפילו נגע בקבר אדם הראשון כלומר אפי' בקבר בני נח מטמא במגע:

מסרס קרייא. סרס המקרא ודרשהו או בקבר או ברקב הוא ומכאן רמז לרקב שמטמא באהל דבהאי קרא טומאת אהל נמי כתיב: