פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ו:ט:ז

מאי כדון. מילתא באפי נפשה היא דמפרש לה במאי פליגי הני אמוראי:

אהן אמר נותני טעמים אחד ממאה. זה אומר כל שאר נותני טעמים עד א' ומאה הוא וזה אומר עד א' מששים ווקאמר דשניהן למדין מאיל נזיר דקסברי דהזרוע נתבשל עם האיל והרי האיל ההיתר שנתבשל עם זרוע האיסור שנאסרה לבעלים ואע"פ כן לא נאסר האיל:

מ"ד נ"ט אחד ממאה את עושה את הזרוע א' ממאה לאיל. כדמסיק לקמן דמשער בשר הזרוע לבד חוץ מן העצמות דעצם לא בעי לשיעוריה דהא לא פליט טעמא וכי משערת בשר זרוע בהדי איל איכא מאה והזרוע אינה אוסרת האיל וה"נ ילפינן לכל האסורין:

את מוציא את הזרוע העצמות. כלומר מן הזרוע תוציא העצמות שלא לשערן עם הבשר:

ומ"ד נותני טעמים אחד מששים אין אתה מוציא את הזרוע מן העצמות. אלא בכולי' משערינן בשר בהדי עצמות וקים להו לרבנן דששים איכא ואינה אוסרת את האיל:

וכשם שאת מוציא. להאי מ"ד פריך דס"ל דמשערין בשר זרוע בלא העצמות וכשם שאת מוציא עצמות מן הזרוע כך נימא דאת מוציא עצמות מן האיל ואם כן לית כאן מאה ומאי חזית דמשערת האיל בשר בהדי עצמות וזרוע מלבד העצמות:

לית יכיל. אי את יכול לומר כן:

דתני אין טינופת. פסולת וסובין של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טינופת של החולין מצטרפין עמהן להיות כשיעור ולהעלות את החולין באחד ומאה והכא נמי כן דעצמות האיל מצטרפין עם הבשר לבטל טעם הזרוע אבל אין עצמות הזרוע מצטרפין לאסור האיל:

טינופת של תרומה. הואיל והן אין מצטרפין לתרומה לאיסור מהו שיהא נחשבין כהיתר ולהצטרף עם החולין להעלות את התרומה:

קליפין. ועצמות של איסור הואיל ואין בהן טעם מצטרפין להיתר זאת אומרת דה"נ בפסול' איסור מצטרפת להיתר: