פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ג:ה:ג

עודינו שם. בבית הקברות לאחר שנזר והוא שוהא שם ואינו יוצא:

מתרין על הכל. על כל כדי פרישה ופרישה שיכול לפרוש ואינו פורש ולוקה על כל אחת ואחת:

רבי אלעזר אומר אינו מקבל. התראה עד שיפרוש לגמרי וחוזר לבית הקברות אבל כל זמן שהוא בבית הקברות אינו מקבל התראה:

והא כתיב לא יבא ולא יטמא. על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו וגו' לא יטמא להם במותם ולא יטמא קרא יתירא הוא וע"כ ללאו בפני עצמו נאמר ודרשינן הכי אפילו היכא דלא איתיה בלא יבא כגון שנזר והוא בבית הקברות איתיה בלא יטמא:

א"ל שאם התרו בו וכו'. כלומר להכי כתביה קרא לומר לך כל היכא דאיתיה בלא יבא לוקה נמי אם התרו בו משום לא יטמא לאפוקי הכא דאינו בלא יבא אינו לוקה משום לא יטמא. מהשתחויה למד ר"י. דחייב אם שהה אע"פ שלא פירש כמו התם:

דתנינן תמן בפ' ידיעות הטומאה לטמא בעזרה והשתחוה או ששהא כדי השתחויה חייב אלמא אפי' נטמא שם ולא בא אל המקדש טמא אם שהא כשיעור השתחויה חייב וה"נ אע"פ שהוא בבה"ק אם שהא כדי שיעור פרישה חייב:

הוינן סברין מימר. דלא פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר אלא למלקות אבל לענין קרבן מודה רבי יוחנן דאינו מביא אבל מן מה דאמר רבי הילא מהשתחויה למד רבי יוחנן ש"מ דלהכל למדין משם ואפילו קרבן טומאה חייב לרבי יוחנן כמו דהתם חייב בקרבן והא דקתני במתני' אינו מביא קרבן טומאה מוקי לה רבי יוחנן בדלא שהה אחר התראה כשיעור פרישה:

מתני'. דלקמן בפ"ו פליגא על רבי יוחנן דקתני נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת ואמאי לא לקי אפילו בהתראה אחת על כל פרישה ופרישה שהיה יכול לפרוש כדאמר הכא:

פתר לה. רבי יוחנן שאני התם שאין בית הבליעה פנוי וכל זמן שהוא שותה אינו חייב על כל כדי פ' ישה דכחדא שתיה בחדא התראה הויא:

מתני'. סיפא דהתם פליגא על רבי יוחנן. דקתני גם בטומאה כן:

פתר לה בשוהא וכו'. כלומר באמת אם שוהא הוא אחר שהתרו בו לוקה על כל כדי פרישה יפרישה ודקתני התם אינו חייב אלא אחת בשלא שהא כדי פרישה אחר שהתרו בו:

מתניתא. ברייתא פליגא על רבי יוחנן:

ת"ל לא יטמא בעל בעמיו. כלומר אע"פ שהוא טמא בעמיו לא יטמא עוד וה"ק נזיר:

את שהוא מוסיף חילול. כלומר שאינו מחולל עדיין ומוסיף לחלל עצמו במה שהזהירתו התורה יצא זה שאינו מוסיף חילול שהרי כבר מחולל ועומד הוא וקשיא לרבי יוחנן דאמר חייב על כל כדי פרישה ופרישה:

א"ר זעירא א"ר יוחנן. דהכי דרשינן להחלו וכו' כלומר דקרא מיירי במי שנתחלל מתחלה בהיתר כגון שניטמא לאביו שהוא מותר להיטמא דלהחלו בכהן הדיוט כתיב:

שלא יאמר וכו'. כלומר בהא הוא דמיירי שהזהירה התורה דלכתחילה לא יטמא ואם נטמא לאחרים אינו חייב שהרי נדחית טומאה אצלו ומחולל ועומד בהיתר הוא אבל אם מתחילה באיסור נטמא חייב על כל כדי פרישה ופרישה:

להחלו. בכהן כתיב ודרשינן בשעת מיתה כלומר מותר לעסוק בו עד שימות ואינו עובר עד שעת מיתה וה"ה בנזיר:

רבי אומר אף במותם. כלומר אף מקרא דבמותם דכתיב גבי נזיר דרשינן הכי וה"ה לכהן וליכא בינייהו אלא משמעות דורשין:

רשב"ל אמר מחלוקת ביניהן. וגוסס איכא בינייהו דלמאן דדריש מלהחלו אפילו בגוסס עובר והיינו דקאמר בשעת מיתה דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל ומאן דדריש מבמותם אינו עובר עד שעה שימות אבל בגוסס לא:

ואתיא דר"ש בר ווא דלקמיה כר"ל:

מי דמך. בשעת פטירתו בעוד שהוא גוסס היה מצוה זה וזה מכלים תוציאו מן הבית שלא יטמאו דסבר לה כר"ל ואליבא דרבנן: