פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ב:ה:ב

גמ' ובעי הש"ס אהן. ואני מה את עבד לה. זה לשון ואני לחוד אם שמע חבירו ואמר ואני ותו לא מה את עושה ללשון זה:

ואני על כל דיבורו. מי נימא דעל כל דיבורו קאי או על חצי דיבורו בלבד וכדמפרש ואזיל דאם תעבדינה ואני על כל דיבורו אמר ואני נזיר כלומר ואני נזיר גם כן כמותך הכל כפי שאמרת ולגלח נזיר אחר אבל אם תעבדינה על חצי דיבורו ואמר הריני נזיר כלומר דהוי כמי שלא אמר אלא הריני נזיר ועל חצי דבורו הראשון קאי ולא להיות מגלח לאחר ומהו:

הדא אמרה. לאו אתני דבית רבי קאי אלא מדקאמר אין תעבדינה ואני על חצי דיבורו אמר הריני נזיר וא"צ לגלח נזיר אחר ומשמע דפשיטא ליה דעל חצי דבורו הראשון קאי ולא על השני ואם כן זאת אומרת אם אחר אמר הריני נזיר מאה יום ושמע זה ואמר ואני זה נזיר ק' יום וזה השני לא נזר אלא לשלשים יום דאני אפלגיה דדיבורא קמא קאי עד שיאמר הריני כמותו או כיוצא בו:

אם גילח יום שלשים יצא. כלומר אם גלח לעצמו ביום ל' כדין נזיר יצא ואין צריך לגלח נזיר אחר דמכיון שמתחלה לא אמר אלא חצי נזיר הוי כמי שאמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר דדינו שמביא חצי קרבנות לאיזה נזיר שירצה ואותו נזיר הוא משלים קרבנותיו והכא שהוא אומר אח"כ הריני נזיר הוי כמשלים הוא קרבנותיו ובזה שמביא קרבנותיו לעצמו יצא:

מתני' אמרה כן. ממת ני' נמי שמענו זה דקתני אם היו פקחין מגלחין זה את זה הא לעצמן לא. כלומר לעצמן בלבד אינן יוצאין דצריכין נמי לגלח זה את זה וטעמא מפני שכל א' אמר מתחילה הריני נזיר ונתחייב בשביל קרבנות עצמו וכי הדר ואמר עלי לגלח נזיר נתחייב ג"כ בשביל אחר הא אם אמר מתחלה הרי עלי לגלח חצי נזיר והדר אמר הריני נזיר אם הביא קרבנותיו לעצמו יצא דאל"כ לישמעינן במתני' רבותא טפי:

ניחא. ופריך אמתני' ניחא דהשני בא לגלח את הראשון דבשעה שנזר השני כבר נזר הראשון וקאי קמיה ומסתמא אסיק אדעתיה לגלח בשביל זה אלא ראשון מגלח את השני אמאי והא כשאמר הראשון אכתי לא נזר השני ולא אסיק אדעתיה לקבל עליו בשביל זה:

זאת אומרת שאדם קובע עליו קרבן נזיר ועתיד ליזור. אפילו על שעתיד ליזור וה"נ בשביל זה שעתיד ליזור ומעיקרא אסיק אדעתיה אי משכחנא למי שהוא נזיר אביא קרבנותיו:

תלת. מילי שמענו ממתני':

הדא אמרה אם גילח לעצמו יצא. כלומר פעמים שהוא יצא כדתני ר"ח דלעיל ודייקינן הכי ממתני':

הדא אמרה שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות. אפילו מה שעתיד ליזור אחר כך כדאמרן:

הדא אמרה שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות שלא מדעתו. וזה נמי שמענו ממתני' דאין צריך דעתו של זה שקובע עליו קרבנות:

אם גילח עצמו יצא ל"ג לה וכן הא דלקמן ועתיד ליזור וטעות המדפיס אגב שיטפא דלעיל היא:

אבל אינו מפרישו. מילתא באפי נפשה היא כלומר דוקא קובע הוא עליו שלא מדעתו אבל אינו מפרישו להקריב בשבילו אלא מדעתו של זה: