פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ב:י:ג

נולד ביום שמנים סותר עשרה. לפרושי מתני' קאתי דהא דקתני סותר שבעים לאו דוקא אלא סותר עד שבעים קאמר ואותן הימים שמנה יותר משבעים הוא מפסיד ואם נולד הבן ביום שמנים לנזירותו סותר עשרה שלו וביום תשעים סותר עשרים לפי שצריך למנות אח"כ להשלמת נזירות שלשים יום כדי שיעור תגלחת כדפרישנא במתני':

השלים נזירותו. ולא הביא עדיין קרבנותיו:

ובא להשלים נזירות בנו. כלומר שנולד לו הבן ובא למנות נזירות בנו ולהשלימו וניטמא אם בתוך עשרה ימים הראשונים נטמא סותר את הכל אפילו לנזירות שלו דכחדא נזירות הויא:

בתוך עשרים ימים האחרונים. של נזירות בנו סותר ל'. מנזירות שלו ולקמן מפרש טעמא:

אינו סותר אלא שבע. לעולם אינו סותר מנזירות שלו אלא שבע כימי תגלחת טומאה:

מיסבר סבר ר"י סתירת תער כסתירת ממש. כלומר דהא קיי"ל טומא' סותרת את הכל ותגלחת אינה סותרת אלא ל' יום כדתנן לקמן פ"ו והיינו דמקשה היכי סבר רבי יוחנן דע"כ מדמחלק בין נטמא בימים הראשונים או בכ' האחרוני' ש"מ דלאו טעמיה משום דכחדא נזירו' הויא ומשום דטומא' דסותרת אלא דטעמיה משום סתירת תער דהא צריך לגלח תגלחת טומאה וסותרת שלשים ואם כן קשה מ"ט ברישא סותר את הכל וכי סתירת תער כסתירת ממש של טומאה היא:

אין יסבור רבי יוחנן סתירת תער כסתירת ממש. כלומר דהיכי ס"ד דס"ל סתירת תער כסתירת טומאה דא"כ סוף סוף תיקשי לך האי קושיא גופה אמאי מחלק בין ימים הראשונים ובין האחרונים:

למה לי למימר. כלומר אמאי קאמר סותר לשלשים יום ויסתור את הכל מיבעיא ליה:

תיפתר. לאו אדברי רבי יוחנן קאי אלא כלומר דודאי דברי ר' יוחנן קשיא לן ובדין אם נטמא בימי נזירות בנו אם הוא סותר גם לנזירותו תיפתר דבכה"ג הוא סותר אם נולד הבן ביום שאינו ראוי להביא קרבן שעומד בסוף ימי נזירותו אבל עדיין לא השלים נזירותו ממש ובהא הוא דאמרינן דסותר את הכל דכיון שאינו ראוי להביא קרבן על נזירותו כחדא נזירות הויא:

הגע עצמך שנולד בלילה. דרך בעיא היא אם נולד הבן אחר שהשלים ימי נזירותו בלילה שלמחרתו הוא ראוי להביא קרבן ואם נמי כחדא נזירות משוית לה הואיל ועכשיו אינו ראוי להביא קרבן:

ראוי הוא. בהא ודאי לא אמרינן חדא נזירות הוא שהרי ראוי הוא להביא קרבן שכבר השלים נזירותו לגמרי אלא שהלילה הוא שגרם שאינו יכול להביא ואין לילה מחוסר זמן וכן בשבת:

השלים נזירותו. והביא קרבנו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן בשבת:

הרי אינו ראוי להביא קרבן. כלומר הרי אינו ראוי לגלח על קרבנו ואם כמי שלא הביא קרבן משוית ליה וקאמר ראוי הוא אלא שבת שגרמה וכמי שהשלים נזירותו לגמרי הוי:

השלים נזירותו. מילתא באנפי נפשה היא ולענין תגלחת קאמר אם השלים ימי נזירותו ולא הספיק לגלח על קרבנו כלומר שלא הביא עדיין קרבנו עד שנולד לו הבן מגלח תגלחת אחת בקרבן אחת לשניהן:

הפריש. כבר קרבנותיו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן בהא פלוגתא היא דחמן אמרין דאפ"ה מגלח תגלחת אחת לשתיהן ורבי יוחנן אמר דכיון שהפריש קרבנו כנזירות אחריתא היא ומגלח על נזירותו וחוזר ומגלח אחר שישלים נזירות בנו:

מתני'. ברייתא דלקמיה פליגא על רבי יוחנן:

הרי שהיה נזיר ומצורע. ונשלמו ימי צרעתו ביום השלמת ימי נזירותו:

אילו זה. המצורע היה מגלח להעברת שיער כמו הנזיר יפה הייתם אומרים:

אלא שהנזיר מגלח להעביר שיער. דשוב אין צריך לגדל שער ומצורע מגלח לגידול שער שהרי לאחר שבעה ימים צריך לגלח תגלחת שניה כדין מצורע:

לא תעלה לו לימי גמרו. שהן ימי חלוטו משום האי טעמא דקאמרת לא תעלה לו לימי ספרו בתמיה דלתגלחת ימי ספרו שהיא לאחר ז' ימים ששניהם להעביר שער דמכאן ואילך א"צ לגדל שערו ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו:

אלא שהנזיר מגלח לאחר זריקת דמים. כדכתיבי קראי ואת האיל יעשה וגו' וגלח וגו' וכדתנן לקמן פ"ו אבל מצורע מגלח לפני זריקת דמים שהרי ביום השביעי מגלח ומביא קרבנותיו ביום השמיני כדתנן פי"ד דנגעים:

לא תעלה לו. לא לימי גמרו ולא לימי ספרו כדקאמרת:

שניהן מגלחין לפני זריקת דמים. כלומר אלא תינח בנזיר טהור בנזיר טמא מה תאמר דהא שניהן מגלחין לפני זריקת דמים דנזיר שנטמא מגלח אחר טומאתו לפני זריקת דמים ותעלה לו לנזירו ולצרעתו. ובתוספתא גריס בהדיא לא תעלה לו בטהור ותעלה לו בטמא וכן בבבלי דף ס':

אלא שהנזיר מגלח לאחר ביאת מים. דצריך שיטבול מטומאתו ואח"כ מגלח כדתנן בפ"ו ומצורע מגלח לפני ביאת מים כדתנן בנגעים:

אמרו לו תקן הדבר. כלומר עכשיו תקנת הכל שלא תעלה לו לא לימי גמרו כו' ובין בנזיר טהור ובין בנזיר טמא:

הרי שהיה נזיר ומצורע. כלומר דבריך בנזיר ומצורע דלא תעלה לו כאחת אבל אם היה נזיר ונזיר ולא הספיק לגלח על הראשונה עד שמנה השניה וכגון בגוונא דמתני' שנולד לו הבן עד שלא גלח לנזירותו מאי וקאמר להו מגלח תגלחת. אחת על שתיהן וקשיא לרבי יוחנן:

פתר לה. רבי יוחנן דחלוקים הן חביריו על רבי שמעון בן יוחי וס"ל דמגלח וחוזר ומגלח:

סליק פירקא בס"ד