פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר ב:א:ד

כל הלשונות משמשין לשון חילול. לענין פדיון הקדש:

חוץ מלשון תמורה. שאינו נתפס הפדיון אם אמר זו תמורת זו וכן איפכא דלא שייכא לשון חילול בתמורה:

זו מחוללת על זו אינה תמורה. שאין בהמת הקדש תמימה יוצאה לחולין ותמורה נמי לא הוי דאין חילול לשון תמורה וכדתנן במתני' פ"ה דתמורה:

נתפשה בדמים. נתפסה בהמה האחרת בקדושת בדק הבית שהוא קדושת דמים משום דכל הני נמי לשון חילול הן ויצא ההקדש לחולין שקדשי בדק הבית נפדין אפילו תמימין:

תמורה זו. על קדשי בדק הבית לא נתפסה בדמים דאין תמורה לשון חילול ותמורה נמי לא הויא דאין קדשי בדק הבית עושין תמורה:

תני רבי הושעי'. ופליג על לשון חליפי דהוי כמו תמורה ובקדשי בדקי הבית לא אמר כלום:

אהן משמש. חוזר לפרש טעמא להא דאמרן מפני שכל אלו הלשונות משמשין לשניהם:

אילין קדשי מזבח אית בהו חילול ואית בהו תמורה. ומטילין אותו לחומרא כדמפרש ואזיל:

קדשי המזבח גרסינן. שקדם הקדשן את מומן ואמר על בהמה אחרת הרי זו תחת זו ודוקא קדם הקדשן את מומן אבל אם מומן קדם להקדשן לא חייל עלייה קדושת הגוף למזבח אלא קדושת דמים בעלמא כדתנן פ"י דחולין ופ"ב דבכורות:

בא להקריב תמימה. אם בא להקריב בהמה האחרת בעודה תמימה אומרין לו לדמים קדשה משום דהשתא שייכא נמי לשון חילול על אותן קדשי מזבח שהרי הוממו ונפדין וחלה קדושת דמים של זו על האחרת:

בא נוכל בעל מום. כלומר שרוצה להמתין עד שתומם זו ולפדותה ולאכלה:

אומרים לו לתמורה קדשה. שהרי קדשי מזבח היא וחל תמורה על זו שלשון תחת נמי תמורה הוא וצריך להקריבה בעודה תמימה וגם ליתן דמים לבדק הבית:

והיה וגו'. כדכתיב קרא:

אמר רבי יצחק בר"א. לא היא דבהא לא אמרינן הואיל ותחת משמש שתי לשונות דחיילא נמי תמורה עליה דמכיון שהוא יודע שכל המימר לוקה כדתנן בריש תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אף הוא לא עלת על דעתו להמיר אלא אמרינן לא נתכוין כי אם לשם חילול דשייכא בה דהא הקדש בעל מום היא ומסתמא לא עבר אלאו דלא ימיר: