פני משה על תלמוד ירושלמי נזיר א:א:ט

רשב"ל אמר. לאו טעמא משום כינויי כינויין אלא משום דנזיר טמא מביא עוף והילכך קסבר ר"מ דנזירות קביל עליה הואיל ושייכא צפרין גבי נזיר:

וכי ציפורין הוא מביא. נזיר טמא והלא תורין או בני יונה הוא מביא:

אית תניי תני. דכל עוף טהור קרוי ציפורין ודעתו היה על תורין ובני יונה:

ואית תניי תני כל עוף בין טמא בין טהור. בכלל צפרין הוא ואפ"ה אמרינן דדעתו לא היה אלא על מה שקרב למזבח:

אמור לצפור כל כנף. פסוק הוא ביחזקאל גבי המון גוג והתם על כל העופות קאי:

נעשה כמתנדב ציפורין לבדק הבית. דאמרינן אין דעתו לנזירות אלא לנדבה. והא דקאמר לבדק הבית לאו דוקא אלא לצורך קרבן נדבה:

מ"ט דרבי מאיר. ואמאי לא חיישינן דילמא לנדבה קאמר:

נעשה כמתנדב אשם לבדק הבית. כלומר דר"מ לא חייש להא דדמי כאומר הרי עלי אשם דודאי לא נתכוין לנדבה שהרי אין אשם בא בנדבה:

מה נפיק מביניהון אמר הרי עלי אשם. כלומר ולהאי טעמא איכא נמי בינייהו באמר הרי עלי אשם דפליגי נמי בזה אם הוא נזיר או לא דלר"מ מאחר שיודע שאין מתנדבין אשם לא היה דעתו אלא לנזירות ומשום דנזיר טמא מביא אשם הוי נזיר הואיל ושייכא גבי נזירות:

על דעתין דרבנן מאחר שנזיר טמא מביא אשם אינו נזיר גרסינן. כלומר שאע"פ שאין אשם בא בנדבה מ"מ אמרינן דדעתו היה לנדבה דטעי ואמר מאחר שנזיר טמא מביא אשם כבא בנדבה הוא שהרי מתחלתו ע"י נדבה הוא אבל לא היה דעתו כלל לנזירות: