פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים ח:א:ו

המחפה בכלאים. שחיפה אותן בעפר וזה עשה מעשה בקיומן לפיכך לוקה:

א"ל ר' יוחנן. כששמע זה ממנו ולאו מתני' היא בפ' אלו הן הלוקין דתנינן שם יש חורש בתלם אחת וחייב עליו משום שמנה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין ובכלאים בכרם ובשביעית וי"ט וכהן ונזיר בבית הטומאה וקתני כלאים בכרם וכי האיך אפשר כלאים ע"י חרישה לאו במחפה שבשעה שחורש מחפה את הכלאים אלמא מחפה בכלאים לוקה:

והוה ר' ינאי מקלס ליה. לר' יוחנן וקרא עליו מקראות הללו הזלים זהב מכיס היא התורה החמודה מזהב ומצויה היא אצלך כזהב בכיס. בני אל ילוזו מעיניך. שכל זמן שאתה הוגה בהן אתה מוצא בהן טעמים הרבה ועל שהוציא הדין ממשנה זו:

בתר וכו'. אחר כל השבחים הללו אומר אני דלא מוכחא מהתם מידי שיכול אני לפרש להאי מתני' במקיים להכלאים לחוד ור"ע הוא דאמרינן לעיל דס"ל דעובר בל"ת:

כלום. ומדחי להא דר"ל דכלום אר"ע אלא לעבור בל"ת שמא ללקות הוא דקאמר בתמיה ועוד על כרחך דההיא מתני' לאו כר"ע מיתוקמא מן הדא דתנינן התם נמי שביעית וכי אית לך למימר שביעית כר"ע והא לדידיה אין לוקין על החרישה בשביעית:

פתר לה שביעית דר' אלעזר. כלומר אליבא דר"א שפיר מוקמינן לה נמי כר"ע דאיהו ס"ל דל"פ תנאי בזה ולכ"ע לוקין על החרישה בשביעית כדפליגי בהא ר"א ור"י וסוגיא זו עד סוף הלכה גרסינן לה בשבת פרק כלל גדול ובפ"ז דסנהדרין בהלכה ה':

הזורע והזומר בכלל היו. בכלל ושבתה הארץ ולמה פרט הכתוב להן ודריש להו במדה דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא ולענין להקיש אליהן דכל דבר שהוא עבודה בארץ או באילן לוקין עליהן:

מה עביד לה ר' יוחנן. ומה טעמא סבירא ליה אין לוקין:

שני דברים הן. לא תזרע ולא תזמור ושני דברים שיצאו מן הכלל חולקין בתמיה ופלוגתא היא פ' כלל גדול ובסנהדרין שם בהא דאמרינן הבערה יצאת מן הכלל לחלק ללמד על הכלל כולו לענין חילוק חטאות וחייבין על כל אחת ואחת וכן כרת באחותו דאמרינן דיצאת לחלק ואם שני דברים יצאו מן הכלל כגון הכא בשביעית וכן לא תנחשו ולא תעוננו דבכלל כל כישוף היה ויצאו מן הכלל פליגי בהא דלתני ר' ישמעאל התם חולקין הן כלומר מלמדין הן על הכלל כולו לענין חילוק חטאות ותנא דפליג עליה שם ס"ל דשני דברים שיצאו אינן חולקין דהוה להו כשני כתובים ואין מלמדין ור' יוחנן ס"ל כהאי תנא דאינן חולקין ואכתי לא אסיק טעמייהו עד לקמן:

ולית ליה לר' אלעזר חולקין. כלומר דשואל הש"ס דאם בגופה דמילתיה פליג על ר' יוחנן בכללא דחולקין דסבירא לן כתנא דפליג על ר' ישמעאל ושני דברים אין חולקין וכי לית ליה להאי כללא אלא דפוסק כר' ישמעאל ובסנהדרין גריס ועל דעתיה דר"א אינן חולקין והיינו הך דהש"ס שואל אם ר"א אית ליה נמי האי כללא בעלמא דאינן חולקין והכא טעמא אחרינא איכא כדלקמיה או דר"א כר' ישמעאל ס"ל דשני דברים חולקין הן:

אית ליה. וקאמר הש"ס דאף ר"א אית ליה האי כללא וכת"ק דר' ישמעאל דשני דברים אינן חולקין מיהו שאני ליה בין ענין לחלק ובין ענין להקיש כדמסיק:

לחלוק אינן חולקין. דלענין ללמד על הכלל לחלק שיהא חייב על כל או"א אין אנו למדין משני דברים שיצאו מן הכלל הא ללמד על הכלל לענין להקישו להפרט כדהכא דקאמר מה הפרט מפורש מיוחדין שהן עבודה בארץ וכו' בהא ס"ל לר"א דמלמדין:

ולית ליה לר' יוחנן מלמדין. ואם ר' יוחנן פליג וס"ל דאף לענין להקיש אין מלמדין:

שנייא היא. בעלמא ס"ל דמלמדין ושאני הכא שהכלל הוא בעשה ושבתה הארץ והפרט בלא תעשה ואין עשה מלמד על ל"ת וכן אין הל"ת מלמד על העשה: