פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים ה:א:ו

הכורת מכוון וכו'. תוספתא היא בפ"ג ואכרם שנטוע בערבוביא קאי ומפרש לה דהכל הולך אחר הכורת והוא עיקר הגפן ולא אחר הנוף והבאתי תוספתא זו לעיל בפ"ד בהלכה ג' עיי"ש ד"ה הדא דתימר בשאין הכרתים מכוונים:

העבו. נתעבו ונתרחבו ונמצאו שעל ידי כך הן מכוונות הרי זה כרם:

אית תניי תני מבפנים. מפנים של הגפן מותח הוא בחוט אם מכוון הוא נגד פני הגפן שכנגדו ותניא אידך שהוא מותח מבחוץ והיינו מצדי הגפן לצדי הגפן שכנגדו ומפרש ר' יונה דלא תיקשי במאי פליגי הא היינו הך והלכך קאמר דבהא פליגי דמ"ד מבפנים לאו שנוגע החוט בפני הגפן עצמו אלא בתוך טפח הסמוך לפני הגפן כגפן דמי ומותח מטפח הסמוך לזה אם מכוון להטפח הסמוך של כנגדו ונ"מ שלפעמים גפן אחד יותר עב ורחב מחבירו וכשאתה מודד מפני הגפן בעצמו אפשר שלא יהא מכוון לשכנגדו אם אתה מתחיל למדוד מן העב והרחב לחבירו שכנגדו שאינו רחב כ"כ ויוצא המדה מכוונת לצדדיו אבל אם אתה מודד בארץ מהטפח הסמוך המדיד' היא באמצע ולעולם מכוונות הן:

ומ"ד מבחוץ צריך שיהא נוגע בהן. בחוט המדידה ואם מכוונות הצדדין ממש אז הוא דנקרא כרם:

היתה שורה החיצונה שאינה מכוונת כנגד הכרתין. השתים שבה לא היו מכוונות העיקרים זו כנגד זו נותנין לה עבודתה והיינו ששה טפחים כדין גפן יחידית וזורע את המותר וקמ"ל דאף בצד הפנים בין השורות מותר לזרוע חוץ לששה:

א"ר יוסי וכו'. כלומר דר' יוסי פליג על זה וס"ל דלענין הגפנים הוא כן דאם זרע בתוך ששה ודאי הכל אסור בין הגפנים ובון הזרעים שמקדשין ואוסרין זה לזה אבל בחוץ לששה דקאמרת זורע את המותר לאו מילתא היא אלא הגפנים מותרות אם זרע חוץ לששה אבל הכרם הוא אסור לזרוע בו אף חוץ לששה: