פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים ג:ו:ו

ויתיביניה. הרי המקיים קלחים לחים לזרע. אתשובת ר"י לחכמים במתני' קאי דאמר להן מצינו שזו חמורה מגפן וכו' ושתקו לו חכמים ופריך ואמאי לא השיבו לו מהא דלקמיה:

המקיים קלחין לחין לזרע. שמקיים אותם בתוך שדהו שיהיו לחין עד שיגדלו ובשל דלועין מיירי ולהכי קאמר לזרע לפי שאין הזרע מתגדל בתוכן עד שיגדלו כל צרכן ואז מתפשטין העלין ביותר אבל בזורע לירק אינו מניחן עד שיגדלו הרבה לפי שמתקשין הן ואינן ראויין לאכילה כל כך:

יחידים. כלו' אם הן קלחין קלחין יחידים ואינן נזרעין רצופים בשורה דבזה צריך להפנות להם להניח מקום פנוי בית רובע או שיעשה לפניהם מחיצה גבוה עשרה טפחים אם רוצה לזרוע בצדו מין אחר דהמחיצה מפסקת בין המינין:

קל הוא בשורה. סיומא דתיובתא לרבי יוסי הוא. וכלומר דהא חזינן דלקלחים יחידים צריך ליתן לעבודתם בית רובע וא"כ קשיא לר' יוסי דהרי אפי' למאי דקסבר דלשורה של דלועין נותנין לעבודתה ד' אמות וליחידים הא אמרינן דצריך בית רובע דהיי טפי וא"כ על כרחיך דקל הקילו בשורה משום דהואיל ורצופים הן מינכרי טפי בפני עצמן ולא הוי ערבוב כמו קלחים יחידים והשתא מיניה וביה הוי סתירה לר' יוסי דמדמקלינן בשורה אפי' לדידך ניקל בה טפי ונימא דא"צ ליתן לעבודתה אלא ששה טפחים:

מן מה דלא מתיב ליה. שמע מינה מדלא מתיבין ליה הכי הוי על כרחך דשמעו חכמים לר' יוסי דכן הוא סבר מימר דהיא שורה והיא מרובע כלומר דלא מקלינן בשורה טפי מבמרובע אלא חדא דינא אית להו ומהאי דקלחים לחין יחידים לא קשיא לר' יוסי דלא ס"ל להך שמעתתא דאמר ר' יונה ורבי יוסי גלילאה וכו' וכלומר משום ר' יוסי בן חנינא הוא דאמרי דאיהו מרא דהאי שמעתתא המקיים קלח אחד וכו' ואלו ר' יוסי סתמא דאיירי במתני' לא ס"ל הכי:

המקיים קלח אחד. אפילו קלח אחד וכו' אפי' מין במינו. כלומר אע"פ שזרען מין במינו שיש עוד הרבה קלחים ממינו בצדו דהוי אמינא דבכה"ג ליכא למיחש שימתין עד שיגדלו כל צרכן ויתפשטו העלין לפי שאחד מפסיד ומקלקל את חבירו שהוא ג"כ כמוהו ומסתבכין העלין זה בזה ומהו דתימא דבכי הא אינו צריך להפנות בית רובע משום המין אחר שיזרע בצדן קמ"ל דאפ"ה הואיל ומקיימן לזרע מניחן עד שיגדלו הרבה והלכך לעולם בעינן מקום פנוי בית רובע או מחיצה דאז הוא זורע מין האחר:

התיב ר' בון בר חייא. אהא דקאמר לזרוע דווקא וכדפרישית טעמא והתנינן לקמן פ"ד דמעשרות ומסיפא הוא דפריך וכמו וכו' הוא דתנינן כסבר שזרע לזרע ירקה פטור מן המעשרות שהזרע הוא העיקר וירקה לא חשיב אלא א"כ כיון לירק ואם זרעה לירק קתני התם דמתעשרת זרע וירק אלמא אע"פ שכיון לירק אפ"ה אף הזרע חייב במעשר דהוי כמו שזרעה לזרע וה"נ נימא דאפי' זרען לירק הוי כאילו כיון גם להזרע ויניחן עד שיגדלו כל צרכן ואמאי נקט אם קיימן לזרע בדווקא:

א"ל שנייה היא כסבר שהיא וזרעה נאכלין. כלומר שאני דינא דכסבר דהתם לחיוב המעשר תלוי בראוי לאכילה והלכך אם כיון להירק וחשיבא ליה הירק גם הזרע מתחייב במעשר לפי ששניהם ראוין לאכילה אבל הכא דטעמא הויא דכשמקיימן לזרע מניחן עד שיגדלו כל צרכן וחיישינן להעלין שלהן הלכך אם לא כיון אלא לירק לא בעינן שיניח מקום פנוי כל כך משום דמסתמא עוקרן בזמן יניקתן שאז ראויין הן לאכילה ביותר ואכתי אין העלין שלהן ארוכין כל כך: