פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים ב:ו:ג

גמ' כיני מתניתא אין מקיפין הא לסמוך סומכין. אע"ג דבכל מקום מצינו דמקיפין לשון סומכין היא כמו לתרום מן המוקף אין מקיפין ב' קדרות והרבה כיוצא בזה הכא הכי קאמר דהא דקתני אין סומכין לאו דאסור סמיכת חרדל וחריע לתבואה באיזה אופן שיהיה הא ליתא דהא אשכחן בברייתא דמייתי לקמן דלפעמים מותר לזרוע בתוך שדהו של תבואה שורה של חרדל וחריע וכגון שהיא שורה ניכרת בפני עצמה שיש בה אורך עשר אמות ומחצה אלא הא דקתני אין סומכין אין מקיפין הוא והיינו במקום דשייך לישנא דמקיפין על הסמיכה וזהו מבחוץ לשדה וסמוך לה וכגון בין שדה שלו לשל חבירו וכטעמא דפרישי' במתני' לפי שאין מזיקין הן לתבואה ומדרך העם לזרוע מהן בין השדות ואסור משום מראית העין שיאמרו שהן מקיימין כלאים בשדותיהן:

הא לסמוך סומכין. כלומר שמצינו לפעמים דמותר לסומכן ואפי' בתוך שדהו וכגון שיש בשורה שיעור דתני בברייתא דלקמן כדפרישית:

מתני'. דקתני אבל סומכין לשדה ירקות סתמא דר' יודה היא:

דתני. בתוספתא פ"ב:

אלא לחסיות בלבד. דברים החריפים והחמוצים לפי שהחרדל והחריע הם נפסדים ומפסידין לאלו ביותר:

ערוגיות קטנות של ירק. שהן הן נפסדין ביותר ולא חיישינן למראית העין כדפרישית במתני':