פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים ב:ג:ד

גמ' תניי יהושע. תוספתא היא בפ"ח דב"ק דקחשיב התם תנאים שהתנה יהושע בכניסתו לארץ וזה אחד מהן שיהו מלקטין עשבים בכל מקום ואין חוששין משום גזל חוץ מן העולין בשדה תלתן לפי שהן מעלין לה והתולשן מפסיד את התלתן ולקמיה פריך עלה וגרסי' להאי סוגיא לקמן במס' ב"ב פ' הספינה בהל"ח:

כשזרעה לעמיר היא מתניתא. הך ברייתא דתנאי יהושע מיירי בשזרע התלתן לעמיר לעשות מהן קש לקשר העמרים של תבואה הלכך המלקט עשבים משדה תלתן מפסיד אותן:

והא תנינן הכא וכן תלתן וכו'. ומשום דבלא"ה עומדין לעקור הן לפי שהעשבים קשים לתלתן הן והיך אמרת דמעלין להן. בשם גרמי'. משמיה דנפשי' מתרץ לה בשהעלת לזרע. כלומר דהכא במתני' מיירי שזרע בשדה להתלתן לזרע או שיהא למאכל אדם מה שהעלת השדה אותן ולפיכך העשבים קשין להן שמכחישין אותן ונפסד טעמן:

וכי לא בא יהושע לפרש. תקנה שלו ותנאו אלא לעוברי עבירה למקיימי כלאים עבר עבירה אסור משום גזל לא עבר עבירה מותר משום גזל. בתמיה דהא אמרת דכי זרען לעמיר מעלין העשבים להן וא"כ אף הוא יניח אותם וכי לא בא יהושע לאסור לעקור העשבים משדה תלתן משום גזל אלא לעשות תקנה לעוברי עבירה:

הוי לא שנייא. סיומא דקושיא היא כלומר א"כ על כרחך דאין חילוק דהיא שזרעה לזרע היא שזרעה לעמיר והשתא היאך שתאמר בהן קשיא דאי בשניהן ניחא לי' לבעל השדה שיעקרו העשבים לפי שקשים להם לתלתן א"כ אמאי תיקן יהושע בהן שיאסרו משום גזל ואי אמרת בשניהן לא ניחא ליה לבעל השדה שיעקרו העשבים משדה תלתן לפי שמעלין העשבים להם א"כ קשיא וכי תיקן יהושע בשביל עוברי עבירה:

והתנינן וכן תלתן וכו'. כלומר ועוד הא בלא"ה לא מצית אמרת דניחא לי' לבעל השדה בעשבים של שדה תלתן דאם את שדעתו עליהן קא מחשבת להו וניחא ליה לבעל השדה א"כ יחייבו אותו לנכש וקשיא לן להאי גיסא ולהאי גיסא:

רוצה הן בהן וכו'. כלומר דר' אחא משני לעולם כדאמרינן מעיקרא דשאני בין זרען לעמיר דהעשבים מעלין להן ובהכי מיירי תקנת יהושע ומתני' מיירי בשזרען לזרע למאכל אדם והעשבים קשין להן ולא חייבו אותו לנכש דהואיל וקשין להן לא יחשדו לבעל השדה שהוא זרע אותן מיני העשבים וכיון שמאליהן עלו אין מחייבין אותו לנכש ודקשיא לך וכי תקין יהושע בשביל עוברי עבירה היינו טעמא דתנאי יהושע רוצה הן הבעלים כאלו עקורין ומונחין לפניו כלומר להכי תקין יהושע שלא ילקטו העשבין לצורך עצמן מפני שזה רוצה בהן שהוא יעקור אותן ולא יקיים כלאים:

ופריך עלה מעתה המוצא כלאים בכרם יהו אסורין משום גזל לעקור מפני שבעל הכרם רוצה שהוא יעקור אותן בתמיה:

ר' יוסי לא אמר כן. לשנויי כהך דרב אחא אלא שבסוף הוא רוצה בהן וכו' כלומר דהיינו טעמי' דתקין יהושע דעשבים של שדה תלתן יהו אסורו' משום גזל מפני שבעל השדה רוצה בהן שיהו ג"כ לעמיר כשיצטרף לבסוף לקשר העמרים כמו שזרע להתלתן בעצמו לעמיר כדמוקמינן לה להך ברייתא דתנאי יהושע ונמצא שרוצה בהן לצורך עצמו וגם הוא יעקור אותן ולא יקיים כלאים ולפיכך אסר יהושע את העשבים משום גזל ודייק ר' יוסי וקאמר בסוף הוא רוצה לאשמעינן דאפי' בשזרען לזרע ולא ניחא ליה להעשבים בתחלה מ"מ לבסוף כשיצטרך רוצה הוא בהן וא"כ אפי' בגוונא דמתני' אסורות משום גזל:

מעתה מצא כלאים בכרם וכו'. כלומר סוף סוף קשיא דנימא גם במצא כלאים בכרם כן:

כאן יש לו עם מי להכניס. כלומר שאני בכלאים בכרם שכבר יש לו איזה דבר עם מי לקשרן ולהכניס לאסוף ולהביאן לביתו וכאן אין לו עם מי להכניס אותן ולהביאן לביתו ובתחלה זרע התלתן לשם כך וא"כ רוצה גם הוא בעשבים שיהו לצורכו ויהו עקורין ומונחין לפניו ולא יטלו אותן אחרים:

הגע עצמך. שהיה לו שם עוד שדה אחרת של תלתן סמוכה לו והרי יש לו עם מה לקשר ולהכניס הכל לביתו וא"כ נימא בזה דהשאר יהו מותרים משום גזל אלא לא קיימא הך טעמא להך שינויא:

מיליהון דרבנן. דלקמן פליגין על הא דר' יוסי דהא לדידי' אפי' בשזרען לזרע אסורין העשבין משום גזל כדדייק וקאמר שבסוף הוא רוצה בהן וכלומר אף דבתחלה לא ניחא לי' העשבים שמפסידין את התלתן שהן לזרע מ"מ לבסוף הוא רוצה בהן כדפרישית ואילו לרבנן דלקמן מותרות הספיחין משום גזל בשזרע התלתן לזרע:

דא"ר זריקן בשם דבית ר' ינאי כל הספיחין אסורין חוץ מן העולין בשדה בור וכו'. כצ"ל וכן הוא בפ' הספינה ומותרין דכתוב כאן בדפוס טעות הוא וכדמפרש התם בהדיא שדה בור דלא משגח עליה שאין בעל השדה משגיח עליהם ואינו חושש בספיחין העולין בשדה בור בשדה ניר דו בעי מתקנא חקליה דכיון שהשדה עומדת לחרישה רוצה הוא בכך שיטלו אותן שיתוקן שדהו ובלא"ה יחרוש את העשבים ממנה בשדה כרם שלא לאסור את כרמו ורוצה הוא שיעקרו את המינין האחרים שאוסרין ומקדשין בכרם ואמר חוץ משדה תלתן שזרען לזרע כלומר ואמרי לה דשדה תלתן שהיא לזרע נמי חשבינן לה בהדי הנך דהספיחין ממינין אחרים מותרין משום גזל וכן הוא בהדיא שם בשדה זרע שאינו רוצה בהן ופליגי על דר' יוסי כדאמרן:

מילתא דר' יוחנן. ממה דשמעינן ממילתיה דלקמן מסייעא לי דספיחין מהמינין של שדה תלתן אסורות הן משום גזל דמעשה באחד שלקח ירקה של גינה מן העכו"ם כלומר שלקח הגינה עם כל ירקות שבה ממנו ואתא ושאל לר' יוחנן מפני שהיו בה הרבה מינין מעורבין שעלו בהגינה ומה יעשה בה דאסור לקיים כלאים וא"ל צא ולקוט המינין האחרים האסורין עם הירק עקור אותם:

ולפי השוק מכור. לפי השער שבשוק מכור אותם וכלומר דאגב אורחיה קא"ל נמי הדין דמותר למוכרן ואין צריך לו להפסיד כלום דאף ע"פ שהן כלאים אינן נאסרין כמו כלאי הכרם:

הותיב. ואיתביה ר' אבהו לר' יוחנן דהא תנינן מקום הגרנות וכו' וכן תלתן וכו' אין מחייבין אותו לנכש ואמאי אמרת ליה צא ולקוט ועקור אותן והשיב לו ר' יוחנן שאני מתני' דמקומו מוכיח עליה שאינו רוצה בקיומו לפי שמפסידין את התלתן והלכך לא מחייבינן ליה לנכש כדפרישית במתניתין:

ויתיביניה. סיומא דמילתא דר' יוסי הוא כלומר והשתא מדר' יוחנן מסייעא לי דהא קשיא אמאי השיבו לפי שאינו רוצה בקיומו היה לו להשיבו דמעיקרא לא קשיא ממתני' דכאן גבי הני ספיחי דירקות הגינה אסורות הן משום גזל וכאן בשדה תלתן דמתני' מותר הספיחין משום גזל והאיך את משיבני להקשות ממתני' ולדמות דבר שהוא אסור משום גזל עם דבר שהוא מותר משום גזל והואיל במתניתין מותר משום גזל והפקר הן הלכך לא חייבו אותו חכמים לנכש שכל הרוצה ליטול יבא ויטול אותן אלא לאו ש"מ דבמתני' נמי אסורין הספיחין משום גזל שאע"פ שאינו רוצה בקיומן מ"מ לבסוף הוא רוצה בהן ולפיכך הוצרך ר' יוחנן להשיבו דלענין חיוב לנכש הוא דשאני המתני' מההיא דירקות הגינה דמיהת מכיון שאינו רוצה בקיומן אין החיוב מוטל עליו לנכש הואיל ומאליהן הוא שעלו והיינו דמסייעא לי דמיהת לאחרים אסורות משום גזל אלא דלא הטריחו אותו חכמים לנכש מיד כשרואה אותן הספיחין מפני שבסוף כשיצטרך להן הוא יעקור אותן:

כההיא דא"ר אימי. כלומר דדחי לה הש"ס דלא היא דהא דלא השיבו כך אפשר כהאי דא"ר אמי לפי שעשירים היו בתשובות כלומר הרבה תשובות היה להם להראשונים להשיב לשואליהן ומה שהוטב להם בראשונה אותה השיבו א"נ כההיא דאמר ר' נסא כבן אדם שיש לו ב' טעמים וחדא מנייהו נקט ולעולם תשובה זו דשאני דבר המותר משום גזל מדבר האסור ג"כ היה יכול להשיבו ולא מסייעא ליה לר' יוסי מידי ודוגמתו תמצא בפ"ו דפסחים ובפ"ה דנזיר: