פני משה על תלמוד ירושלמי קידושין א:ו:ד

מכר לו פרה בדמים. ונשאר לו חייב דמים:

דחזקיה. כד חזייה לזה א"ל תן לי המעות א"נ דחקיה גרסינן דחקו בשביל מעותיו וא"ל מה אתה רוצה לעשות בהן והשיבו שרוצה לקנות חמור ונתרצה זה ליתן לו חמור בשביל הדמים שנתחייב לו:

משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה. כלומר הואיל ועכשיו אפילו אם משך בעל הפרה את החמור אין כאן קניית הפרה שהרי כבר היא קנויה לו מאז ודמים הוא שנתחייב לו והלכך מיבעיא לן חמור מהו שיקנה אם לא משך את החמור מהו שיקנה לו בשביל אותן הדמים שנתחייב לו מי אמרינן דהוי כחליפין בשעת המקח או דילמא הדמים כחוב בעלמא הן ואינן קונין:

סבר ר' בא. הש"ס קאמר לה דטעמיה דרבי בא דס"ל דאינון חליפין אבל באמת אינו כן ולית אינון חליפין דחליפין לא מיקרו אלא אם הוא בשעת המקח שאומר לו פרתך בכמה בכך וכך חמורך בכמה בכך וכך ונתרצו להחליף כיון שמשך א' מהן נקנה זה לחבירו אבל זה שכבר נתחייב לו בדמים אינן אלא כמלוה ואינן קונין בחליפין:

פעמים שתחלת מקח לזה ולזה. ואפ"ה אינן קונין כדמפרש ואזיל:

מכרה לו פרה בדמים ונתן לו מקצת הדמים:

סמיכה גביה חדא פריטייא. ונשארו עוד איזה פרוטות אצלו מן המקח וכשתבע ממנו מעות הנשארים אמר לו הרי חמור לפניך:

משך זה לא קנה זה. כלומר בהא לא קנה זה במשיכת זה ולא נקנה לו החמור בשביל אותן הדמים שנשארו חוב עליו דכיון שלא היה החוב כנגד כל המקח כחוב שלא מחמת המכר הוא ובזה כ"ע מודים באומר מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך אף על פי שנתרצו בניהם לא קנה עד שיקנה באחד מן הדרכים שהמטלטלין נקנין בהן:

אלא זה קנה לעצמו. כלומר אלא כל אחד צריך קנין לעצמו כדאמרן דהא ודאי לאו חליפין מיקרי: