פני משה על תלמוד ירושלמי קידושין א:ג:יג

פלונית שפחתי. מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עושה אני לה כתב שלא תשתעבד מהיורשין לאחר מותי. אעלון עובדא. שאלו הלכה למעשה מרבי יוחנן וא"ל לא הכל ממנו לשעבד כלומר לא כל הימנו לחוב ולהפסיד בניו אלא אמרינן בניה מה הן עבדים דאין זה לשון שחרור ולא לשון הפקר ומה שייר בה מעשה ידיה שלא יטריחוה היורשין בעבודתה ולהקל מעליה ממעשה ידיה הוא דקאמר אבל בניה עבדים הן דאין כופין אותן לשחררה:

דרבי היא. אדלעיל קאי הא דאמרינן אם היתה עוברה זכת לו לא קשיא על הא דאמרן אין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו דהאי ברייתא כרבי אתיא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה והאי עובר נמי כחצי גופה הוא:

כתב כל נכסיו לשני עבדיו כאחת. וקס"ד השתא דמיירי שאמר חצי נכסי לפלוני עבדי וחצי נכסי לפלוני עבדי והרי זה כמשחרר חצי עבדו:

שניהן יצאו לחירות. כדין הכותב כל נכסיו לעבדו דיוצא לחירות:

ושניהן צריכין לשחרר זא"ז. שהרי כל אחד קנה החצי של חבירו:

לית הדא אמרה. וכי לא שמענו מכאן שהעבד זוכה מרבו בשביל אחר שהרי כשאמר להאחד חצי נכסי לפלוני עדיין חצי עבד הוא וקתני משחררין זא"ז והא קי"ל לעיל דאין העבד זוכה גט שיחרור לחבירו מיד רבו שלו:

מה את סבור משזכו בנכסים. כל אחד החצי ואח"כ משחררין זא"ז וכדקס"ד הא ליתא אלא הכא מיירי כאחת שכתב בשני שטרות כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה וזיכה להן ע"י השליח בבת אחת וזכו בנכסים ובשחרורן כאחת דכיון דזיכה להם בבת אחת נפקי כולהו מיניה וקנו הנכסים ועצמן ואפילו אליבא דרבנן. והכי מסיק לה בפרק השולח דף מ"ב: