פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות ה:ו:ה

הכניסה. לו שפחה אחת קתני במתניתין וקאמר דלא סוף דבר הכניסה שפחה ממש אלא אפילו היא ראויה להכניס כגון שהכניסה לו נדוניא רבה וראוי לקנות מהן שפחה:

כהדא דתני. דהכל הולך אחריה:

אשתו עולה כו'. כגון דדרך משפחתו להניק ודרך משפחתה שלא להניק אזלינן בתר דידה ואם איפכא אזלינן בתר דידיה וכן כל כיוצא בזה:

אלמנה ובניה יורדין וכו'. דלא אמרינן עולה עמו ואינה יורדת אלא בחייו אבל לאחר מיתה כגון לענין מזונות וכיוצא הולכין אחר משפחתו לירידה אבל לא לעליה אם משפחתו יותר מעולה:

הפועלין. לענין מזונות והן רגילין בפחות ממנו עולין עמו אבל לא יורדין אם הוא רגיל בפחות מהן:

הבת. לענין מזונות או לנדוניא לא עולה ולא יורדת עמו אלא הכל כדרך משפחת אמה ואע"פ שמשפחתו פחותה או מעולה:

ותכניס שפחה לכל הדברים. הא דקחשיב במתני' אלו המלאכות כו' ואם יש לה שפחות אינה מחוייבת לעשות דמשמע הא שאר כל הדברים מחוייבת לעשות היא בעצמה אמאי ותכניס לו נמי שפחה לכל הדברים:

מפני חיים של שפחה. שלא יהא בה כ"כ כח לסבול עול משא כל הדברים ותיקנו חכמים שתעשה היא בעצמה לשאר הדברים:

רבי בון אמר. טעם אחר ע"י שהדברים הללו דקחשיב במתני' דברים של בזיון תלו אותן בשפחה אבל דברים של כבוד כגון מוזגת לו הכוס וכיוצא תעשה היא בעצמה:

שאין דרך האשה להיות יושבת בטילה בתוך ביתו. ולפיכך תיקנו חכמים לה לעשות שאר הדברי':

דברים של יחיד. יחוד וחיבה כדמפרש ואזיל:

למה. ובעי הש"ס למה כופה לה לעשות דברים אלו אע"פ שיש לה שפחות הרבה אי טעמא משום שהיא חייבת לעשות לו דברים של חיבה או דטעמא מפני שאינן ראוין דברים האלו להשתמש בשפחה:

מה נפק מן ביניהון. מאי בינייהו בין ב' הטעמים סוף סוף היא עושה בעצמה:

הכניסה לו עבדים. איכא בינייהו דאין תימר משום שדברים האלו אינן ראוין להשתמש בשפחה הרי הכניסה לו עבדים וראוין הן לעשות דאין בהן משום ייחוד:

הוי. כלומר מדקאמר סתם כופה לעשות וכו' ש"מ אפילו הכניסה לו עבדים ולית טעמא אלא משום שהיא חייבת לו. א"נ בדרך את"ל מיתפרשא את"ל אפילו הכניסה לו עבדים נמי הדין כן א"כ ש"מ דאין הטעם אלא משום שהיא חייבת לו ואסוקי מילתא היא:

לא מסתברא. הוא דאין הטעם אלא משום שהיא חייבת לו לעשות דברים של חבה:

אוף אנא סבר כן. ולעולם חייבת לעשות ואפילו הכניסה לו עבדים: