פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות ב:א:ד

טענו מנה. ראובן היה טוען לשמעון מנה וכפר בו הכל והביא ראובן עדים על חמשים והך דר' חייא רבה בריש שנים אוחזין ואיידי דמקשי לקמן למתני' מייתי לה הכא:

נשבע על השאר. כדין מודה במקצת הטענה דהעדאת עדים כהודאת פיו דמיא:

ר' יוחנן אומר אינו נשבע על השאר. דאין העדאת עדים כהודאת פיו:

משנים אוחזין בטלית למד ר' חייא רבה. מהך מתני' למד דיניה דהעדאת עדים מחייבתו שבועה כהודאת פיו דהרי זה שתופס בחציה כמביא עדים שחציה שלו דאנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא והלה אומר כולה שלי וכופר בכל הוא:

וזה וכו'. וכן חבירו אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא וקתני נשבע שאין כולה שלו כלומר שכל א' נשבע שאין לו בה פחות מחציה ואנו מעידין שיש לו בה מקצת ומחייבין לחבירו שבועה על השאר דהיינו החצי שכל אחד מעכב לעצמו אלמא דהעדאת עדים במקצת מחייבו שבועה כהודאת פיו:

ולא שמיע דאמר ר' אילא וכו'. ודחי לה הש"ס האי ראיה דקאמר ממתני' דשנים אוחזין למד דלא היא דהתם שבועה זו לאו משום העדאת עדים היא דהא כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי דשניהן מוחזקין לפנינו ומן הדין שיהו חולקין בלא שבועה אלא תקנת חכמים היא שלא יהא אדם תוקף בטלית שעל חבירו כו' כדי לחלק עמו והילכך רמו רבנן שבועה עלייהו כי היכי דלודו אבל הכא למלוה אית ליה סהדי על החמשים וללוה לית ליה סהדי שאינו חייב לו אינך החמשים וכופר בכל בהן מיקרי:

מודה חביבי בשטר. רב קרי ליה לר"ח חביבי שהיה דודו כדאמרינן בעלמא. וכדמפרש ואזיל שאם הוציא שטר על החמשים מודה הוא דאין לו אלא חמשים ואין נשבע על השאר משום דשטר הוי ליה שיעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות כך אין הודאתן מביאה לידי שבועה:

נשמעינה מן הדא רבי יוסי בר בון מביא ראיה מהאי מתניתא דהודאת שיעבוד קרקעות אין מביא לידי שבועה:

כסף סילעין. שטר שכתוב סלעין דאינון ונמחק הסך אין פחות משנים:

מכאן ואילך. אם הם טוענין על היותר מלוה אומר חמש והלוה אומר שלש:

הואיל והודה מן הטענה. שהרי בשלישי מודה הוא דאין במשמעות השטר אלא שנים ישבע:

אין הודאה מן הטענה. כלומר שאינה ממין הטענה מפני שההודאה בקרקעות היא ונהי נמי דשטרא לית ביה משמעות אלא שנים מ"מ כיון שהודה בשלישי הוי ליה כאלו נכתב בשטר והכפירה הוי במטלטלין וש"מ דאין הודאת קרקעות מביאה לידי שבועה:

ובעי הש"ס עלה מפני כו'. טעמא דפטור משבועה שאין ההודאה ממין הטענה הא אם ממין הטענה היא חייב והרי הכא במתני' לא כהודיה ממין הטענה היא בתמיה שהרי אין לה שטר והיא טוענת מאתים והוא [מודה] מנה והוי ממין הטענה ואמאי לא מחייבינן ליה שבועה אם אין לה עדים:

ומשני הכא כ"ע מודים שהוא חייב לה מנה. שהרי אין יכול לכפור באותו מנה שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ועכ"פ מנה יש לה וכיש לה שטר על מנה דמיא והוי ליה שיעבוד קרקעות והיא תובעת ממנו מנה אחר והמוציא מחבירו עליו הראיה: