פני משה על תלמוד ירושלמי כתובות יג:ב:ו

מאן תנא תיפול הנאה להקדש. דמדמי ליה איסור הנאה דקונמות כהקדש:

ר"מ היא. דאמר בברייתא דלקמן מועלין באסורות היינו קונמות כמו בהקדש:

מהו לחמם בו את ידיו. מי נימא דאסר עליו כל הנאות הבאות ממנו או דילמא לא אסר עליו אלא הנאת אכילה בלבד:

נישמעינה. לזה מן הדא ברייתא ותוספתא היא בפ"ב דנדרים ומייתי לה בבבלי שם דף ל"ה:

הככר זה הקדש. קונם ככר זה כהקדש שאסרה לכל כהקדש שהוא אסור לכל אדם:

מעל. דסבירא ליה לר"מ יש מעילה בקונמות:

לפיכך יש לו פדיון. דכיון דמיתסר אכ"ע כהקדש תפיס פדיונו כהקדש ויוצא לחולין:

עלי. לא אסרו אלא עליו ואם אכלו הוא מעל בו בטובת הנאה כפי טובת הנאה שיש לו בו שהרי יכול ליתנו לאחרים:

אחרים לא מעלו לפיכך אין לו פדיון. כיון דאחרי' לא מעלו לא אלים כהקדש למיתפס פדיונו:

לא אמר. השתא מסיק לפשוט הבעיא דלא אמר אלא אם אכלו מעל הא לחמם ידיו מותר:

כיני באומר לא אוכלנו. כלומר דלעולם לא תפשוט דאיכא למימר התם מיירי כן כגון שאמר בפירוש קונם עלי שלא אוכלנו ושלא אטעמנו ולא אסרו עליו אלא לאכילה:

עד כדון צריכה. אבל אנן קמיבעיא לן בנדר סתם מן הככר דאפשר בכה"ג אסר כל הנאותיו עליו ולא איפשיטא: