פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין ט:יא:ג

תהא בנדתה. כמשמעו שתהא כמנודה ומרוחקת מבעלה שלא תכחול עיניה ולא תפקוס שרק על פניה להתקשט:

משם ראיה. בתמיה אם את אומר כן תתגנה בעיניו ויבא לגרשה:

ואתייא דזקנים. דלא חיישי לגירושין כבית שמאי דסבירא להו אסור לגרשה אלא אם כן מצא בה דבר ערוה:

ודרבי עקיבא כבית הלל. כלו' דדריש נמי כבית הלל או ערוה או דבר והילכך סבירא ליה במתניתין אפילו משום נוי שאם מצא אחרת נאה ממנה יכול לגרשה ומכ"ש אם היא תתגנה בעיניו ולפיכך התירה אפילו בימי נדתה להתנאות ולהתקשט:

סליק פירקא וכולא מסכתא דגיטין בסייעתא דשמיא

אחר שהשלים גיטין תני נזיר. וכבר בארתי בס"ד בטעם החיבור שבין סוטה ליבמות וכתבתי שם הטעם דלא תני האי ש"ס סוטה ונזיר בהדדי כסידור ש"ס הבבלי משום דלא ס"ל כהא דאמרי' התם כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין אלא דקסבר דאינו רשאי להזיר עצמו אלא מחמת קלקול עבירה ממש ולא מחמת ראיית הסוטה בניוולה והילכך תני נזיר בתר גיטין דתנא אקרא קאי דמביא לעיל בסוף מכילתין והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכדפי' התוס' בריש נזיר בד"ה מ"ט. ואכתי נשאר עלינו חובת הביאור במה שכתבתי שם דהאי ש"ס לשיטתיה אזיל. וזהו למאי דקאמר לקמן בסוף הפרק וכן בריש נדרים דלכ"ע נזיר טהור נמי חוטא הוא ושמעון הצדיק נמי כר"ש ס"ל וכדמפרש טעמא מכיון שהוא תוהא נעשה קרבנותיו כחולין בעזרה והילכך ס"ל דאסור להזיר עצמו מחמת קלקול הספק לבד כ"א מחמת עבירה ודאי ובכה"ג לאו חוטא מקרי דדמיא להאי עובדא דהתם. אבל אין שיטת הבבלי כן דקאמר בנדרים דף ט' לשמעון הצדיק דס"ל נזיר טהור לאו חוטא מקרי דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור. ועיין בהל' ה' דלקמן בד"ה ואתייא דשמעון הצדיק כר"ש מ"ש שם בסייעתא דשמיא: