פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין ד:ו:ב

גמ' לעכו"ם. אם מכרו לעכו"ם אפי' בארץ ישראל קונסין אותו לפי שהפקיעו מן המצות:

מי משחררו. דקתני יצא ב"ח:

רבו ראשון. נותן דמיו ורבו השני העכו"ם מניחו לחירות:

ובחוצה לארץ אפילו מכרו לישראל. לשון שאילה הוא דבח"ל אפילו מכרו לישראל יצא בן חורין ואם נמי לרבו ראשון קונסין אותו:

נימר אם ידע רבו השני. שמא"י הוא ולקחו קונסין לשניהן והלוקח מפסיד החצי ואם לאו הראשון מחזיר לו את דמיו והשני כותב לו שטר שחרור. ובבבלי דף מ"ה מסיק דללוקח לחודיה קנסינן דמסתברא היכא דאיכא איסור' התם קנסינן:

אני פלוני בן פלוני. אם מכר העבד וכתב בשטר מכרתי לפלוני אנטיוכי דמשמע שהוא דר באנטיוכי והיא ח"ל יצא לחירות:

משהוא בלוד. אבל אם כתוב לאנטיוכי שהוא בלוד משמע שנולד מאנטיוכי ועכשיו הוא בלוד לא יצא לחירות דאפשר לא לקחו על מנת להוליכו לאנטיוכי:

יוצא עבד עם רבו. כלומר לדעת דהא אין כופין עבדים להוציאן לח"ל כדתנן שלהי כתובות הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין כו':

מכור. ואינו יוצא לחירות וכגון שמתחלה לא היה דעת רבו על מנת לחזור לא"י והילכך איבד את זכותו:

ה"ג בתוספתא דע"ז עבד שיצא עם רבו על מנת לחזור כופין אותו לחזור על מנת שלא לחזור כופין אותו שלא לחזור בא מחוצה לארץ על מנת לחזור אין כופין אותו לחזור שלא לחזור כופין אותו שלא לחזור. והנכון דגרסינן ברישא ע"מ שלא לחזור אין כופין אותו שלא לחזור וכן צריך לגרוס הכא:

ברח. העבד מח"ל רשאי להחזירו מאחר שהיה מתחילה שם מותר:

ברח מארץ לח"ל. ואח"כ בא לארץ:

מותר. להחזירו:

בלמוד לברוח לשם. והילכך קנסינן ליה לעבד ומחזירו ולא יצא לחירות:

בשאינו למוד לברוח לשם. אסור להחזירו דיצא לחירות:

רבי יוסי. מפרש דלא פליגי אלא אם עדיין הוא בח"ל ומ"ד מותר בשיכול להביאו משם ולא יצא מרשותו שלא נתייאש ממנו:

ומ"ד אסור בשאינו יכול להביאו משם. ואסור דקאמר שאפילו מצאה ידו אח"כ להביאו אסור להחזירו הואיל ומתחילה יוצא מרשותו: