פני משה על תלמוד ירושלמי עירובין ב:א:ד

הוון בעיי מימר. בני הישיבה דר"מ יודה לר' יהודה וכו' כדמפרש לקמיה. ומתמה הש"ס מאי האי דקאמרת ר"מ יודה לר' יהודה הא ר"מ אית ליה דיומדין ופשוטין בעינן ואת אמר הכין בתמיה:

מתוך שאתה עושה וכו'. כלומר דמשני דלעולם איכא למימר דר"מ יודה לרבי יהודה דמדינא בדיומדין לחוד סגי והא דקאמר ר"מ במתני' דיומדין ופשוטין לא קאמר אלא משום חומרא בעלמא דגזרינן מתוך שאתה אומר לו לעשות דיומדין ולא פשוטין יסבור שמחיצה מעלייתא היא אף בעלמא וילך ויעשה כן במקום אחר בר"ה ויהא מתחייב עלה דלא התירו דיומדין בפרוץ מרובה על העומד אלא לפסי ביראות בלבד לפיכך מחמיר ר"מ אף בפסי ביראות שצריך דיומדין ופשוטין שלא תצא תקלה מתוך כך למקום אחר:

לא דין מודה לדין וכו'. לא זה מודה לזה וכו' שר"מ מדינא קאמר שבפסי ביראות צריך דיומדין ופשוטין. א"נ דה"ק הוון בעי מימר ר"מ יודה לר' יהודה דאם יש כאן נפיש משיעורא דר"מ והיינו שיש בין פס לפס טפי מעשר אמות דלדידיה צריך פשוטין כדפרישית במתני' ומודה ר"מ שאם האריך בדיומדין עד שלא יהא ביניהן יותר מעשר אמות דבכה"ג א"צ פשוטין אבל ר' יהודה לא יודה לר"מ שאם יש כאן יותר מי"ג אמות ושליש דזהו שיעורא דר' יהודה וצריך למעט הפרוץ אינו מודה לר"מ שימעט בפשוטין אלא דוקא בהארכת הדיומדין עד שלא יהא שם פרוץ יתר מי"ג ושליש הוא דבעינן. וזה עיקר והשתא שייך שפיר כל הא דבתרה:

ר"מ יודה לר' יהודה וכו'. כלומר דפריך היכי מצית אמרת דבכה"ג מודה ר"מ דסגי בהארכת דיומדין הא ר"מ אית ליה דיומדין ופשוטין ומשמע דוקא בפשוטין הוא דאית ליה למעט עד כשיעור לדידיה כדמסיק הקושיא ואזיל:

מתוך שאתה עושה דיומדין וכו'. כלומר וכ"ת מאי רבותא דפשוטין הרי אם ממעט הפרוץ עד כשיעור מה איכפת לן אם ממעטו בהארכת הדיומדין או בפשוטין הלכך קאמר דהא ליתא שאם אתה מתירו בדיומדין לחוד אבל לא בפשוטין אף הוא סבור לומר דמחיצות שבת מעלייתא היא ואף שיש כאן פרוץ מרובה ויסמוך על זה לעשות כן במקום אחר בר"ה ויהא מתחייב שלא התירו זה אלא בפסי ביראות בלבד הלכך מסתברא דאף ר"מ לא יודה לר' יהודה אלא דס"ל דבכל גוונא דווקא פשוטין בעינן כי היכי דליהוי היכרא ולא סגי בהארכת דיומדין:

ר' אחא וכו'. כלומר וכן אמר רב אחא בהדיא דלא זה מודה לזה ולא זה לזה וכדאמרן:

אמר ר' מנא וכו'. ר' מנא תלמידו של ר' יוסה היה והוה רגיל לומר על דבר ששמע מאחר ולא שמע בפירוש מרבו כך ואמר אע"ג דלא אמר ר' יוסה רבי הדה מילתא בהדיא דפליגי ר"מ ור' יהודה בכל גווני בהא מ"מ אמרה דכוותה דש"מ מינה דדעתו כך כדלקמן. וכן תמצא בהרבה מקומות בש"ס הזה מדברי רבי מנא על ר' יוסה:

רבי בא ור' בון בעון וכו'. כצ"ל:

כמה יהא דיומד ארוך ולא יהא צריך פשוט. לר' יהודה דס"ל עדי"ג אמות ושליש לא בעינן פשוטין ואם הוא יותר מזה כמה צריך להאריך ברוחב הדיומד ושלא יצטרך פשוטין:

א"ל פחות משלשה כסתום וכו'. כלומר אם מאריך הוא בדיומד שמכאן ומכאן עד שלא יהא אויר ביניהן אלא פחות משלשה ודאי כסתום הוא. דבכל מקום אמרינן לבוד בפחות משלשה ואם הוא יותר מששה אויר ביניהן הופלג השיעור הפרוץ. דס"ל דאע"ג לר' יהודה מותר הפרוץ עד י"ג אמה ושליש. היינו דוקא בתחלה אבל הכא מכיון שהוא יותר מי"ג ושליש דצריך אתה למעט הפרוץ לא סגי בהארכת דיומדין אם יש כאן פרוץ ששה ביניהן ולאו דוקא ששה אלא מכיון שהוא יותר מארבעה דהוי מקום חשוב בכל מקום מיקרי פרוץ בכה"ג שהיה בתחלה יותר מכשיעור וכדמסיק וצריך פשוט אפילו לרבי יהודה:

אלא כן אנן קיימין משלשה ועד ארבעה. כלומר אלא בהי גוונא משכחת לה אליבא דרבי יהודה דסגי בהארכת דיומד ביותר משיעורא דידיה ולא צריך פשוט בהאי גוונא דווקא שאם מאריך הוא בדיומדין לא יהיה ביניהן ארבעה שהוא מקום חשוב בכל מקום:

אין תימר ר"מ יודה לר' יהודה ויעשה וכו'. השתא קאמר דש"מ מיהת דלר"מ לעולם צריך פשוטין דאם תאמר ר"מ נמי מודה לר' יודה דבהארכת דיומדין סגי כדאמרן לר' יהודה א"כ קשיא לר"מ למה לי פשוטין בכל גווני ויעשה דיומד רחב וארוך יותר עד שלא יהא צריך פשוט אלא לאו ש"מ דר"מ אינו מודה בהארכת דיומדין כלל. אלא דלעולם בעינן פשוטין לדידיה:

אמר רבי בא בר ממל לא נצרך ר"מ וכו'. כלומר דרבי בא בר ממל בא לומר דאי מהא לא איריא דלעולם איכא למימר דאף לר"מ אם האריך בדיומדין סגי ולא צריך פשוט וכי קאמר ר"מ דצריך פשוט לא נצרך אלא לשיטת ר' יהודה וכלומר דלמאי דקאמר ר' יהודה דיומדין ולא בעי פשוטין פליג ר"מ וקאמר דלשיעורא דידך שהוא י"ג ושליש לא סגי בדיומדין לחוד וצריך ג"כ פשוטין למעט הפרוץ עד עשר אמות ולעולם אמינא לך שאם האריך בדיומדין סגי אפי' לר"מ:

אמר ר' יוסה ואפי' משיטתיה מכל מקום וכו' צריך פשוט. בתמיה וכלומר דר' יוסה מדחה להא דר' בא בר ממל וקאמר לאו מילתא היא דקאמרת דלא אמר ר"מ פשוטין אלא בשיטת רבי יהודה ולדידיה ס"ל דבאמת בהארכת דיומדין נמי סגי הא ליתא דאפילו משיטתיה דר"מ גופיה למדין אנו דלא ס"ל כלל למעט בהארכת דיומדין דאי לא תימא הכי ירחיב הדיומדין עד בכדי שלא יהא כאן הפרוץ אלא פחות מהעומד ומכיון שיהיה העומד רבה על הפרוץ וכי צריך כאן פשוט והדרא קושיא לדוכתא למה לו לר"מ להזכיר כלל מפשוטין אלא מדנקט ר"מ להתקנתא בפשוטין ש"מ דדוקא בפשוטין קאמר וטעמא כדאמרן. שאם אתה מתירו בדיומדין בלא פשוטין אף הוא סבור לומר שמא מחיצות שבת כך הוא אפי' במקום אחר והיינו דקאמר ר' מנא לעיל אע"ג דלא אמר ר' יוסה רבי הדא מילתא אמרה דכוותה לפי שלמדנו מדבריו דכאן דג"כ ס"ל דלא מודה ר"מ לר' יהודה בהארכת דיומדין כלל: