פני משה על תלמוד ירושלמי דמאי ו:ח:ט

תני. בתוספתא (פ"ה) וגרסי' להא נמי בפ"ב דקידושין (בהלכה א'):

ואינו חושש על שכרו לא משום שביעית. שמא יקח בו פירות שביעית מן החשוד למוכרן:

ולא משום מעשרות. שמא יקח את שאינו מעושר והוי כמאכילו דבר האסור דהא איהו לא ספי ליה מידי דאיסורא אלא דמים הוא נותן לו:

ולא משום יין נסך. אם זה הפועל עכו"ם הוא ולוקח לו יין לא הוי כנהנה זה מיי"נ דהא איהו לא יהיב ליה מידי:

אבל אם אמר לו צא ולקח לך וכו' מן החנוני ואני נותן לך דמים אח"כ לפרוע חוששין. וכו' דהוי כמו שהוא לוקח האיסור ומאכילו וכדמפרש טעמא ופליגי בה ר"ז ור' הילא:

נעשה החנוני שלוחו של בעה"ב. כלומר שזהו כמו שנעשה החנווני שלוחו של בעה"ב לזכות להפועל דבר האסור דהא עד דלא יהיב דמי לא סליק נפשי' ור' הילא קאמר משום דהוי כמי שהפועל זוכה לבעה"ב דבר האסור משל חנווני כדי לזכות אח"כ לעצמו:

מה נפק מביניהון. בין הני טעמי:

היה החנווני חרש. איכא בינייהו דלדעתיה דר' זירא דהחנווני כשלוחו של בעה"ב הוא אין כאן חשש על בעה"ב שהרי אין שליחות לחרש וכאלו נתן לו מעצמו הוא אבל לדעתיה דר' הילא דהפועל הוא דהמזכה לבעה"ב מהחנווני חושש אפילו בחנווני חרש. ובקדושין שם מוסיף עוד דגריס היה הפועל חרש דאיכא בינייהו איפכא על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכיות לחרש ועל דעתיה דר' זעירא חשש כלומר לפי שאחרים אין יכולין לזכות לחרש דלא שייכא זכייה לחרש וא"כ לר' הילא אין חשש שאין החנווני יכול לזכות להפועל ולר"ז יש כאן חשש לפי שהחנווני הוא עושה שליחותו של בעה"ב ולא מיקרי זכות מאחרים ואף בשביל החרש יכול לעשות שליחותו ונמצא דהוי כאלו הבעה"ב מאכילו: