פני משה על תלמוד ירושלמי דמאי ו:א:ט

מתניתא מסייעה לדין וכו'. תניא כוותיה דחברייא ותניא כוותיה דר' לא:

ה"ג מתניתא מסייעה לר' לא החוכר שדה מן העכו"ם תורם ונותן לו וכו'. הא רבנין אמרין וכו' ובספרי הדפוס נתחלפו הני מסייעא ובברייתא בתרייתא גרסינן מתניתא מסייע לחבריא החוכר וכו' מעשר וכו' והכי פירושא כלומר הא ודאי לא מצית אמרת דברייתא מתפרשא מטעמא דקנס וקסברי רבנן דמשום קנסא הוא דאמרינן תורם ונותן לו ור"מ קניס אף במעשר וא"כ לרבנן בחוכר מן העכו"ם הוא דקנסו להיות תורם ונותן לו ולא קנסו חכמים בחוכר מישראל:

ויש קנס בישראל בתמי'. כלומר דאי הכי קשיא הא אנן תנן במתני' דלעיל דהחוכר מישראל גם כן תורם ונותן לו וכי יש קנס בחוכר מישראל ולדידך דבעי' לפרושי דטעמא דרבנן בחוכר מן העכו"ם דמיחייב בתרומה משום קנסא הוא א"כ הא לא קנסו אף בתרומה בחוכר מישראל והאיך תפרש למתני' דלעיל:

אלא הא הכני. כלומר אלא הא מכריחני לפרש הכין דלאו משום קנסא מיתפרשא הך ברייתא אלא מדינא קאמרה ובהא הוא דפליגי ר"מ ורבנן:

רבנן אמרי תפשה מדת הדין בחוכר מישראל. כלומר דמן הדין הוא דאמרינן שהחוכר מן העכו"ם צריך לתרום וכן נמי בחוכר מישראל תפסה בו ג"כ מדת הדין ולפיכך תנן גם בחוכר מישראל תורם ונותן לו דמדינא הוא כן בחוכר לעולם בין מישראל ובין מן העכו"ם ור"מ סבר דלא תפשה בו מדת הדין בחוכר מישראל וכלומר דלר"מ מן הדין הוא בחוכר שצריך לעשר ובעכו"ם תפשה בו מדת הדין אבל לא בישראל ולפיכך הוא דאמרו בחוכר מישראל שא"צ לעשר כ"א תורם ונותן לו והשתא דמוכחא דפלוגתייהו מדינא הוא דרבנן סברי דבחוכר מהעכו"ם מן הדין הוא דתורם בלבד ולא מעשר ור"מ ס"ל דמן הדין הוא דמעשר א"כ ש"מ הא דתנינן במתני' בחוכר מן העכו"ם שצריך לעשר לאו משום קנסא הוא אלא מדינא ולא מתוקמא אלא כר"מ דהא לרבנן לא שמעינן דאית להו קנסא כלל וכר"מ שפיר אתיא ומדינא כדאמרן והיינו כר' לא בפירושא דמתני':

מתניתא מסייעא לחברייא החוכר שדה מן העכו"ם מעשר ונותן לו וכו'. הך ברייתא בתוספתא היא בריש פ"ו דפליגי ר"ש ורבנן בחוכר מן העכו"ם ומפרש לה הש"ס במאי עסקינן פלוגתייהו:

הא רבנין אמרי וכו'. כעין דפרישנא לעיל בברייתא קמייתא והכא איפכא הוא דמכריח במאי איירי פלוגתייהו וכלומר דהא ודאי לא מצית אמרת דמדינא איירי ולרבנן אמרינן דתפשה מדה"ד בחוכר מן העכו"ם וצריך לעשר מדינא ולא תפשה מדה"ד בחוכר מן הישראל דלא אוקמיה רבנן אדינא כדלעיל וא"כ ניחא הא דתנן במתני' דלעיל החוכר מישראל תורם ונותן לו וא"צ לעשר אלא דהא קשיא דא"כ ר"ש דקאמר תורם ונותן לו משום דס"ל לא תפשה מדה"ד בחוכר מן העכו"ם אית בר נש דיימר הדא מלתא בתמי' וכי יש מקום לומר כן דמן הדין הוא בחוכר שצריך לעשר ובחוכר מן העכו"ם לא אקמוהו אדינא ולא שייך נמי לומר דבגופא דדינא פליגי דלרבנן הדין הוא בחוכר דמעשר ולר"ש הדין הוא דתורם דהא ליתא דאם מן הדין הוא לרבנן בחוכר שיעשר הוה להו לאסוקי מילתייהו בברייתא כדתנן במתני' והול"ל אבל החוכר מישראל תורם ונותן לו ואינו מעשר ולאשמעינן דלא תפשה בו מדת הדין:

אלא הא כיני. כלומר אלא ודאי ע"כ לומר דהך ברייתא לא מיירי כלל מדינא אלא מקנסא ורבנן ס"ל דקנסו חכמים בחוכר מן העכו"ם ולא קנסו בחוכר מישראל ור"ש סבר דלת קנסו חכמים אף בחוכר מן העכו"ם והשתא ל"ק דהול"ל בהדיא כן דלא קנסו בישראל דהא לא אצטריך דמהיכי תיתי לימר דקנסו בישראל וכי יש קנס בחוכר מישראל ושמעינן מיהת דטעמייהו דרבנן בחוכר מן העכו"ם משום קנסא הוא והיינו כחברייא ומיתוקמא מתני' אליבא דרבנן דר"ש:

לפיכך אם חזר העכו"ם וכו'. סיומא דהך ברייתא בתוספתא היא לדברי ר' שמעון דקאמר תורם ונותן לו לפיכך אם חזר העכו"ם ונתגייר או שמכרה לישראל אחר מעשר כצ"ל וכן הוא בתוספתא ומה דגריס שם מעשר ונותן לו. גם זה ט"ס הוא אלא דהכי קאמר הואיל וזה החוכר אינו אלא תורם ונותן לו לפיכך אם נתגייר העכו"ם או שמכרן לישראל מעשר הוא שהרי לא הופרשו המעשרות והשתא האי גברא בר חיובא הוא: