פני משה על תלמוד ירושלמי דמאי ו:א:ה

עד כדון עכו"ם. דשמעינן במתני' דמחלקינן בין המקבל ובין החוכר:

כותי. מהו אם מחמירין בו בחוכר כמו בעכו"ם:

נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא (פ"ז) בישראל הנותן בקבלה לעכו"ם ולכותי וכו' דדין הכותי כמו בעכו"ם וברייתא זו בחוכר מיירי דהא קתני עד שלא באו לעונות המעשרות וכו' וא"כ כבר גדלו הפירות בהשדה ואין דרך להמקבל למחצה לשליש או לרביע כ"א בתחלה דמתנה עמו לפי הערך אשר תעשה וכאן דנודע מה שעשתה אין זה כ"א שמתנה עמו בדבר קצוב שיטפל בקצירתה ובגמר מלאכתה ומדעכו"ם וכותי דינם שוה אם קבלו מהישראל בחכירות ה"ה נמי בישראל החוכר מהן דינם שוה ומעשר ונותן לו:

עד כדון במקום שישראל מצוין. אדינא דהאי ברייתא קאי דבמקום שישראל מצוין לחכור להם והוא חוכר לעכו"ם וכותי לפיכך בדין הוא דמשבא לעונת המעשרות שצריך לעשר על ידיהן דהיה לו לחכור לישראל והחוכר היה מעשר מחלקו:

במקום שאין ישראל מצוין. מאי ואם יחכור לעכו"ם מהו הדין:

נשמעינה מן הדא דר' סימון וכו'. וגרסינן להא בפ"ק דע"ז (בהלכה ט') ונוסחא דהכא יותר מבוארת היא:

א"ל יובירו ואל תשכירם לעכו"ם. ואם אין ישראל מצוי לחכור לו מוטב שיבירו:

סבר ריב"ל מקום שאין ישראל מצוין. מותר כהדא סוריא כמו שהתירו בסוריא להשכיר להם שדות וכדר' יוסי דהתם במתני' וכיון דשעת הדחק הוא דאין ישראל מצוין מותר אף בשאר מקומות בא"י כמו שמותר בסוריא:

דהדא סוריא. כלומר וסוריא גופא מהו אם הלכה כר' יוסי או כר"מ דפליג התם דאין משכירין להם שדות:

נשמעינה מן הדא עובדא:

לחמץ. שם מקום ומסוריא היה:

אלין דבר עשתור. משפחה זו באו לר' חגיי ושאלו אותו בשביל שאין כאן שוכרין ישראל מצוין ומוכרחין אנו להשכיר לעכו"ם אם צריכין אנחנו לעשר על ידיהן. כדין החוכר מן העכו"ם וכאן שהן החוכרין אם צריך לעשר ואח"כ ליתן חלקן:

מינה את שמע להשכיר כר' יוסי ש"מ דמותר להשכיר להם שדות בסוריא כר' יוסי דמתני' דהתם ולפיכך הורי ר' אימי שא"צ לעשר על ידיהן:

ועוד מן הדא וכו'. שכולן פסקו לענין להשכיר כר' יוסי ולעשר א"צ לעשר על ידיהן: