פני משה על תלמוד ירושלמי דמאי ד:ג:ה

מתניתא. הך ברייתא דר"א היא. דקס"ד דנאמן על הכל קאמר ואף על הראשון ור"א היא דס"ל הנאמן על השני נאמן על הראשון דאי לאו הכי מאי נאמן דקאמר הא משמע שהוא נאמן לאחרים הלוקחים ממנו והא איכא למיחש שמא לא הפריש הראשון:

א"ר יוסי דלא היא אלא הכא כד"ה אתיא ואפי' לרבנן דהתוספתא דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון וטעמא דהך ברייתא משום שכיון שזה אומר פדוי הוא עשו למע"ש הזה כתוספת בכורים דתנן לקמן בסוף בכורי' דנאכלת בטהרה מצד חומרא ופטורה מן הדמאי וה"נ דנאכלת בטהרה משום חשש מעשר שני אבל פטור הוא מן הראשון דמכיון דחזינן דרמי אנפשיה ופדאהו אמרינן מסתמא הפריש גם להראשון אבל לעולם אימא לך בעלמא דאינו נאמן על הראשון:

אתא ר' חנניא קאמר בשם ר' איסי דלא היא דאין חילוק בין הפריש להשני בלבד ובין אומר פדוי הוא דלחכמים אינו נאמן על הראשון ומחוורתא כדאמרי' מעיקרא דלא מיתוקמא הך ברייתא אלא כר"א:

גמ' כיני מתניתא לא יתנום בשבת. כלו' הא דקתני לא יטלום כן צריך לפרש שלא יטול כדי ליתנם לכהן או לעני בשבת:

כדתנינן תמן. (בפ"ק דביצה) בש"א אין מוליכין חלה שאע"פ שמותר להפריש חלה בי"ט משום תיקון עיסתו לא התירו להוליכה לכהן וכן המתנות הזרוע והלחיים והקיבה וב"ה מתירין באלו אבל בתרומה קתני התם במתני' דאף לב"ה אין מוליכין אותה לכהן בי"ט:

הדא ילפה מן ההיא. וקאמר הש"ס הדא מתני' דהכא ילפינן מההיא דהתם וההיא ילפא מן הדא דהכא:

הדא ילפא מן ההיא היא יו"ט היא שבת. כלומר אע"ג דלא קתני הכא אלא שבת ילפינן מהתם דה"ה ביו"ט לא יטלם כדי ליתנם וההיא דהתם ילפינן מן הדא דהכא בלמודין לאכול אצלו שמותרין לבא ולאכול:

אבל בשאינן למודין. הטעם דאסור אפי' אם יבאו לאכול בביתו משום דלא סלק על דעתיה דבר נש למיכל פיסתיה. חתיכת מאכלו בביתיה דחבריה ויאמרו העולם שזה תרם אותה ביו"ט או בשבת ולפיכך אוכלן בביתו והלכך לא התירו אלא בלמודין לאכול אצלו: