פני משה על תלמוד ירושלמי דמאי ב:ד:ב

גמ' תמן תנינן. לקמן (ריש פ"ה) הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר נוטל כדי תרומת מעשר ותלה וקס"ד דהני תרתי מתניתן בחדא גוונא מיירו ובנחתום עם הארץ עסקינן והלכך פריך הכא במתניתן (דפ"ה) את אמר הלוקח. הוא צריך שיפריש והכא במתניתין את אומר הנחתום הוא מפריש:

איתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן. בשינויא דהאי רומיא דהני מתני':

כאן בעושה בטהרה וכאן בעושה בטומאה. כלומר לעולם אידי ואידי בנחתום ע"ה עסקינן ומתני' דהכא מיירי בשנותן לגבל חבר לתקן לו עיסתו שיפריש החלה בטהרה ומכיון דטרח כולי האי סמכינן נמי עליה שהוא יתקן ויפריש תרו"מ ומתני' דהתם מיירי בשאינו חושש לטהרה כ"א עושה הכל בטומא' והלכך לא מהימנינן ליה והלוקח ממנו הוא צריך שיפריש:

וחרנא ואידך אמר דלעולם אידי ואידי בנחתום חבר מיתוקמא וכאן במתני' במוכר במדה דקה מיירי ואותן אינן רשאין למכור את הדמאי כדתנן במתני' והלכך הוא צריך שיתקן ומתניתין דהתם במוכר במדה גסה הרבה ביחד מיירי ולהם התירו למכור את הדמאי והלוקח צריך שיפריש:

ולא ידעין מאן מנייהו אמר דא. שינויא ומאן דאמר דא וקאמר הש"ס מאן דאמר לקמן (ריש פ"ה) דר' יוחנן הוא דאמר מפני הטהרות כדקאמר שם בהדיא דר' יוחנן הוא דמשני לה כאן בעושה בטהרה וכו' הוי דשמעינן דר' אלעזר הוא דמשני לשינויא אחרינא כאן במדה דקה וכו':

וקשיא על דר' יוחנן אם בעושה בטהרה. מיירי הכא א"כ יפריש על הכל כלומר שיפריש גם מעשר שני ואמאי לא יפריש כ"א תרומת מעשר וחלה:

בדין היה שלא יפריש כלום. כלומר אי אמרת דגם מעשר שני יפריש א"כ בדין היה לומר מוטב שלא יתקן כלום ואל יהא מעשר שני של ודאי בידו:

שאין מוסרין ודאי לע"ה. כלומר מעשר שני של ודאי אסור למסור לע"ה כדתנן (בפ"ג ממעשר שני) מי שהיו לו מעות בירושלים וצריך לו ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכו במעותיו ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי ואמרינן שם בגמרא הא בודאי לא שאין מוסרין ודאי לע"ה וטעמא לפי שמעשר שני צריך שיאכלנו בטהרה ואין ע"ה נזהר בטהרה ואם יהיה הכל מתוקן הרי מע"ש של ודאי ביד ע"ה והלכך אמרינן דלא יפריש הוא מע"ש שלא יבא לידי אכילת מע"ש בטומאה והלוקח צריך שיפריש מע"ש מיהו לתרו"מ מאמינין לו שהוא יפריש משום דראינו שמקפיד על חלתו ליתנה לחבר שיעשנה בטהרה ותרו"מ נמי חמירא ליה כמו חלה ששניהם במיתה אבל מע"ש כיון דהאוכלו בטומאה אינו אלא בלאו לא חמירא ליה והלכך אמרינן מוטב שלא יפרישנו משיפרישו ויאכלנו בטומאה:

וקשיא על דר"א אם במדה דקה יפריש על הכל החנוונים וכו'. כלומר לר"א ודאי דקשיא עליה האי קושיא דלדידיה דבנחתום חבר מיירי ומפני שהוא מוכר מעט מעט צריך הוא שיתקן א"כ יפריש על הכל וגם למעשר שני כדקתני במתני' בדין החנונים שהן מוכרין מעט מעט שאינן רשאין למכור את הדמאי וצריך שיתקנו הכל אבל לר' יוחנן ולאוקימתיה לא קשיא מידי: