פני משה על תלמוד ירושלמי דמאי ב:א:ב

גמ' תמן תנינן. בסוף מסכת מעשרות שום בעל בכי וכו' פטורין מן המעשרות:

לפי שהמינין אלו הן מדבריות וחזקתן מן ההפקר:

המינין הללו. ותני עלה בתוספתא (דסוף מעשרות) ושם הגי' מהופכת וט"ס הוא וגי' דהכא נכונה היא:

ע"י שיש כיוצא בהן בא"י צרכו חכמים ליתן להם סימן. ע"ש מקומן שלא להחליף באותן המינים המצויין בארץ:

אבל האלצרין וכו'. מיני פירות הן וניכרין הן שמח"ל באו לפי שאין כיוצא בהן בא"י לא הוצרכו חכמים ליתן להם סימן:

הדא מתניתא חילופא. והנשנין במתני' כאן בהיפוך הן שחיוב המינין הללו שיהו מעשרין דמאי בכל מקום לפי שאין כמותן בח"ל וניכרין הן שמא"י באין וצרכו חכמים למנותן ולא הוצרכו ליתן להם סימן:

והא דבילה בבצרה. שכיחא ובצרה בארץ אדום היא כדכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה:

שחיקה היא. ואינה שלימה כשל א"י א"נ מראה כהה יש לה כהאי כיתנ' שחיקא:

והא תמרין באלכסנדריא של מצרים. ומשני דקיקין אינון ואינם עבין וגדולים כשל א"י:

בארי וחולתה. מקומות מחו"ל הן:

גידוד הוא. נפרץ ונפגם כעין חתיכות חתיכות:

אבתר הוא סימוק הוא. אבתר מל' אברא כלומר מראה עופרת יש לו או מראה אדום ואינו לבן כשל א"י:

והא כמון. שכיח בקיפרוס. והוא אי ציפרנ"ם:

עקום הוא ואינו ישר כשל א"י: