פני משה על תלמוד ירושלמי חלה ד:ה:ז

ואתיא כמ"ד פסחן של נשים רשות. הא דתנינן גבי יוסף הכהן אף הוא העלה את בניו וכו' והחזירוהו אתייא הא כמ"ד לקמן פסחן של נשים והיינו פסח הראשון רשות הוא ולא חובה והלכך בפסח שני החזירוהו משום דלהאי מ"ד נשים בפסח שני אין עושין כל עיקר וכדלקמן וגרסינן להא לקמן בפסחים פ"ח ובפ"ק דקידושין בסוף הלכה ז':

תני וכו'. כלומר דתנינן בתוספתא דפסחים פ"ח דפליגי תנאי בהא:

לעצמה. דקסבר נשים בפסח הראשון חובה ובפסח שני עושה היא טפילה לאחרים אם יש אחרים שעושין אבל לעצמה לא דנשים בפסח שני רשות:

ר' יוסי אומר האשה עושה פסח שני לעצמה אפי' בשבת. דקסבר בפסח שני הן חובה וא"צ לומר בהראשון. ובקידושין לא גרס אפי' בשבת:

ר"ש בן אלעזר וכו'. קסבר נשים בראשון רשות אבל בפסח שני אין עושה כל עיקר וא"כ מתני' כר"ש בן אלעזר היא דאתייא ולקמן דחי לה:

מ"ט דר"מ. דכתיב איש שה לבית אבות וכתיב שה לבית ודרש הכי שה לבית אבות ואם רצו שה לבית כלומר בית זו אשה שאם רצתה לעשות לעצמה עושה היא דאף אשה בראשון חובה:

מ"ט דר' יוסי. קסבר דמדכתיב איש שה לבית אבות א"כ כ"ש לבית ושה לבית למה לי אלא דלפסח שני הוא דאתא שלעולם היא עושה פסח אף לעצמה ואפי' בשני:

ר"ש ב"א. דסבר דאיש דווקא ולא אשה אלא דאיתרבו לטפילה לראשון מדכתיב במכסת נפשות ובפסח שני אינה עושה כל עיקר ורבנן דרשי איש פרט לקטן ומתני' כר"ש ב"א דאלו למ"ד נשים בראשון חובה אמאי החזירוהו עם כולן הא מיהת האשה עושה טפילה לאחרים בשני:

אמר ר' יונה דלא היא. ואפי' כמ"ד חובה בראשון ובשני רשות אתייא המתני' דשאני היא הכא שהדבר מסוים כלו' הרי טעמו בצדו שמא יקבע הדבר חובה שהרואה שעושין פסח שני מיסבר סבר שחובה הן בשני ויקבע הדבר לחובה וכדמייתי ראיה נמי מרישא ששנינו שאנשי הר צבועים הביאו בכורים קודם לעצרת ולא קבלו מהם ואמאי וכי לא כן סברינן מימר דלכתחלה דוקא הוא דאין מביאין וכדתנן במנחות פרק ר' ישמעאל אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר ואמאי לא קבלו הא בדיעבד כשר אלא ודאי דשנייא היא הכא שהדבר מסוים דהיינו נמי טעמא דתני הכא לבסוף וקאי אכולהו דחששו שמא יקבע הדבר חובה:

ולא כן תנינן וכו'. כלומר וכן האי דבן אטיטס דמתני' שהעלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואמאי וכי לא תנינן בסוף פ"ג דתמורה שאין מביאין בכור ומעשר מח"ל לארץ ואם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים אלא דנמי טעמא דשנייא היא הכא שהדבר מסויים הוא בטעמו שמא יקבע הדבר חובה וכי תנן אם באו תמימים יקרבו במקום דליכא למיחש שיקבע הדבר חובה כגון באקראי בעלמא אבל הכא מיירי שאלו היו רוצין לנהוג כן מכיון שבדיעבד כשר ולא קבלו שלא יקבע הדבר חובה ויעשו לעולם כן: