פני משה על תלמוד ירושלמי חלה ד:ד:ה

ביקש ר"ג ברבי להנהיג את הדמאי בסוריא. לפי שלא גזרו בתחילה דמאי על פירות שבסוריא כדתנן לעיל בפ"ק דדמאי מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי וביקש ר"ג לגזור עליהן דמאי לפי שראה שחשודין הן על המעשרות ולא הניח לו ר' הושעיא משום שאמר לו שאם אתה עושה כן מעתה יחושו הכהנים על חלתן שנותנין להם שם שמא הפרישו חלה מעיסה שאינה מתוקנת מן המעשרות ויצטרכו הכהנים לתקן אותם ואין לנו לחדש דבר על מה שלא גזרו חכמים בתחילת גזירתם על הדמאי שבמקום שלא גזרו לא גזרו:

מחלפה שיטתיה דר' הושעיה. קשיא דידיה אדידיה דתמן אמר בפ"ק דדמאי בהלכה ג' על הא דתנינן חלת עם הארץ פטורה מן הדמאי ומפרש התם ר' הושעיה לטעמא מפני שאימת קדשים עליהם על עמי הארץ ואינו נותן לכהן החלה שהיא קדש מדבר שאינו מתוקן והכא הוא אומר הכן בתמיה שיחושו הכהנים על חלתן והלא החלה היא פטורה מדמאי שמסתמא נותנה לכהן מדבר המתוקן:

א"ר בון בר חייה אני אומר אחת של אור נתן לו. כלו' ה"ק ר' הושעיה שעל החלה של אור שנותן לו יש לחוש שהרי בסוריא מפרישין שתי חלות לדברי ר"ג ועל אותה חלה הוא דקאמר שמעתה יחושו הכהנים על חלה זו שמא היא מדבר שאינו מתוקן ואין כאן אימת קדשים עליו מכיון שחלה זו לא ניתנה לאכילה:

א"ל ר' מנא לר' בון האי לאו מילתא היא לשנויי הכי להא דר' הושעיה שהרי לא תני ר' הושעיה בדבריו אלא מעתה יחושו הכהנים על חלתן ומשמע על החלה שלהן שניתן להן לאכילה ואי בחלה של אור מאי חלתן דקאמר ועוד דלא שייך כלל לומר יחושו וכי מה איכפת לכהן בחלה של אור והלכך קשיא הא דר' הושעיה עליה דידיה גופיה:

הלוקח מן הנחתום וכו'. תוספתא היא בפ"ק דמכלתין:

מבעל הבית והמתארח אצלו. כלומר שלקח מן הבעה"ב או מן המתארח אצלו והכי הוא בהדיא בתוספתא מן הבעה"ב ומן המתארחין אצלו א"צ להפריש חלת דמאי ולפי הגי' דהכא יש לפרש והמתארח אצלו הרי הוא כמו הלוקח ממנו ואין צריך המתארח להפריש חלת דמאי וכן נראה מהא דלקמן וקמ"ל דאע"ג שאין מתארחין אצל עם הארץ כדתנן בפ"ב דדמאי המקבל עליו להיות נאמן וכו' ואינו מתארח אצל עם הארץ אפלו הכי בחלה אין חוששין שלא חששו אלא בנחתום שעושה להשתכר ואפשר שהוא חס מלמעט בהעיסה ואינו מפריש חלה אבל הבעה"ב אע"פ שהוא עם הארץ מ"מ על החלה חושש הוא ומפריש ולקמן מוקי להברייתא דוקא בח"ל שהיא מדרבנן והלכך תלינן לקולא גבי בעה"ב דהואיל ואינו מפריש אלא חלה אחת לאור ובכל שהוא מיפטר מסתמא לא יאכל הוא עצמו אם לא הפריש החלה אבל לא בא"י כדלקמן:

במתארח אצלו לעיסתו. כלומר שאוכל עם הבעה"ב בעיסתו של הבעה"ב שהוא אוכל בעצמו ובהא הוא דלא חששו שמא לא הפריש חלה מכיון שהבעה"ב בעצמו אוכל מזה ומטעמא דאמרן ולאפוקי אם המתארח נותן לו משלו לתקן המאכל בשבילו דשמא לא יחוש מלהפריש חלה דלא איכפת ליה בשביל אחרים ור' יונה דידיה מפרש לה וקאמר והן דוקא שראו אותו להבעה"ב מגבל העיסה אצל אחר בהא הוא דחיישינן אם המתארח אוכל משלו דכיון שהוא שלא בפני המתארח אפשר שלא יחוש להפריש חלה בשביל זה אבל אם הוא מגבל בביתו לא חיישינן גם בכה"ג לפי שמתירא שהמתארח יראה שאינו מפריש החלה:

חזקת בעלי הבתים בסוריא וכו'. כדאמרינן לעיל שלא נחשדו בסוריא על החלה והא דמייתי לה הדר בכאן לאשמועינן דהך דינא דברייתא וכדמפרש ר' יונה גם בסוריא הוא כן ומשום הסיפא דמסיק נקיט לה:

אם יודע שרוב מכנסו משלו וכו'. כלומר והא דמוקמינן אחזקת בעה"ב בסוריא דוקא אם א' אוכל אצל הבעה"ב משל הבעה"ב אבל אם יודע זה שמה שהבעה"ב עושה בשבילו הוא מרוב מה שהוא הכניס לו משלו בהא חיישינן שמא לא תיקן הבעה"ב בשל זה המתארח וצריך הוא להפריש חלת דמאי וקמ"ל דאפי' בסוריא חילקו בכך בדין המתארח כמו דמחלק ר' יונה בהא דתנינן בהתוספתא:

ר' בון בר חייה בעי לית הדא פליגא על ר' הושעיה. על הברייתא קאי דקס"ד דבא"י מיירי וא"כ נימא דמהאי ברייתא נמי קשיא על הא דרבי הושעיה דפ"ק דדמאי דמפרש לטעמא דאמרו שם חלת ע"ה פטור מן הדמאי לפי שאימת קדשים עליו כדלעיל וקס"ד נמי דלהאי טעמא דר' הושעי' הוא הדין בחלה עצמה אמרו כן דכמו שא"צ לתקן החלה של ע"ה מדמאי לפי שבודאי נותן להכהן מדבר המתוקן כך אמרינן לענין החלה עצמה שאימת קדשים עליו ובודאי הפריש חלה והשתא למאי דקא מפרש ר' יונה להברייתא בדין המתארח דלא אמרו אלא במתארח אצלו לעיסתו של הבעה"ב אבל אם המתארח נתן לו לתקן המאכל משלו חוששין שמא לא הפריש החלה והא לר' הושעיה לעולם אימת קדשים עליו גם לענין החלה עצמה שמסתמא הוא מפריש ומי נימא דהך בריייתא ולטעמי' דר' יונה פליגא נמי אהא דר' הושעיה. א"ר מנא דלא היא. דמהך ברייתא בלא"ה לא קשה לר' הושעיה דכאן בארץ הא דלעיל בפ"ק דדמאי בארץ מיירי ובהא הוא דאיכא למימר דחימת קדשים עליו הואיל והחלה היא מדאורייתא וכאן בברייתא דמחלק בין נחתום לבעה"ב בח"ל הוא דמיירי והשתא דאתינן להכי הא דקאמר ר' יונה לחלק בדין המתארח נמי ליתא דבחלת ח"ל לעולם לא חששו בבעה"ב לא בלוקח ממנו ולא להמתארח אצלו דתלינן לקולא גבי בעה"ב כ"א בנחתום הוא דחששו מפני שהוא עושה להשתכר וכדפרישנא לעיל: