פני משה על תלמוד ירושלמי חלה א:א:כא

והתנינן. השתא פריך למ"ד דאין איסורו אלא מדבריהם עד אחר הקרבה דהא תנינן בפ' בתרא דר"ה ובכמה מקומו' משחרב בה"מ התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף והוא ששה עשר כולו אסור משום מהרה יבנה בה"מ ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר האיר המזרח מתיר השתא דאיכא עומר עומר הוא דמתיר ובשלמא דאם תימר דאיסורו ד"ת עד אחר הקרבה ניחא הא דהתקין אחר שחרב המקדש שיהא כולו אסור לפי שכשיבנה המקדש יהיה איסורו מן התורה עד אחר הקרבת העומר ומשום הך גזירה דאמרן הוסיף והתקין אלא אי אמרת דאין איסורו אלא מדבריהם עד אחר הקרבה אפי' בזמן המקדש ויש תקנה אחר תקנה בתמיה דבזמן המקדש גופיה מתקנת דבריהם הוא דאסור ואנן ניקום ונוסיף לתקנה משחרב המקדש לאסור כל היום משום הך גזירה דיאמרו וכו' הא אפי' בזמן דאיכא עומר אינו אסור אלא מכח תקנת דבריהם בעלמא:

אמר ר' יוסי בר בון לעולם אפי' בזמן המקדש איכא למימר דאין איסורו עד אמר הקרבה אלא מדבריהם והא דקשיא לך על תקנת ריב"ז שהוסיף משחרב המקדש היינו טעמא דמפני הרחוקין הוא דהתקין כך דתנינן שם משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקין שאינן יודעין אם קרב העומר או לא מותרין מחצות יום ולהלן כדמפרש התם טעמא מפני שהן יודעין שאין ב"ד מתעצלין בו להקריבו עד אחר חצות ומכיון דהרחוקין אינם מותרין אפילו בזמן דאיכא עומר אלא מחצות יום ולהלן הוסיף ריב"ז לתקן משחרב המקדש לאסור כל היום: