פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה ג:ג:ד

תמן תנינן. בר"פ י"ב דזבחים אונן נוגע בקדשים ואינו מקריב. אם הוא כהן הדיוט:

ואינו חולק בקדשים לאכול בערב. לפי שאסור בקדשים אף בערב כדתנן בפ"ח דפסחים וקשיא תמן את אמר מותר ליגע אפי' לא טבל והכא את אמר אסור ליגע עד שיטבול דקס"ד דהא דקתני אבל לא בקדש אף לענין נגיעה קאמר:

כאן בשהסיע דעתו. דהיסח הדעת פוסל דחיישינן שמא נגע בטומאה ולא ידע וכאן בזבחים בשלא הסיח דעתו ונזהר מטומאה:

אם בשהסיע דעתו. מיירי המתני' אפילו בתרומה יהא אסור שמא נגע בדבר המטמא להיות שני ופוסל בתרומה לשלישי:

מאי כדון. ומ"ט אלא כהאי דאמר ר' ירמיה וכו' והובא בהלכה דלעיל שעשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש וכלומר דמעלה בעלמא עשו בקדש ומשוינן ליה כרביעי והא לא שייכא בתרומה דאין רביעי בתרומה:

הדא אמרה. מדקאמר עשו אותו כאוכל וכו' ואינה אלא משום מעלה בקדש ש"מ נמי שהאוכל אוכל רביעי בקדש אסור הוא לאכול כן בקדש כדאמרינן לעיל שנפסל גופו מלאכול בקדש אבל מותר הוא ליגע בקדש שלא עשו מעלה אלא באכילה ולא מצינו שעשו מעלה בנגיעה:

וכא. והכא באונן נמי אסור הוא לאכול אבל מותר ליגע ולא כדס"ד מעיקרא:

תמן תנינן. בשלהי פ' בתרא דנדה דקתני התם בראשונה היו אומרים היושבת על דם טיהר שטבלה לסוף שבועיים של נקיבה ונקראת טבולת יום ארוך עד סוף שמנים ואמרו שמערה מים בכלי לצורך הפסח אבל לא תגע במים ואע"פ שטבול יום שני הוא ואינו עושה שלישי בחולין והמים חולין הן מ"מ הואיל ונעשו על טהרת קדש קסברי כמשנה ראשונה חולין שנעשו על טהרת קודש כקדש דמי וחזרו לומר במשנה אחרונה הרי היא כמגע טמא מת לקדשים דוקא ונחשבת כראשון לטומאה אבל לא לחולין אף שנעשו על טהרת קדש דקסברי כמשנה אחרונה דלאו כקדש דמי כדברי ב"ה דקאמרי כמגע טמא מת בש"א אף כטמא מת וקתני בתר' ומודים שאוכלת במעשר כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר וקוצה לה חלה וכו' וקתני בסיפא ב"ש אומרים צריכה טבילה באחרונה שאע"פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לסוף שמנים וב"ה אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה והשתא מפרש ואזיל במאי קמיירי הא דפליגי בסיפא:

מה אנן קיימין. לענין מאי פליגי אם לאכילת תרומה קשיא על דב"ש ולא טבולת יום כלומר ולא טבולת יום שהעריב שמשה כבר אחר שטבלה לסוף שבועיים ואמאי צריכה עוד טבילה לתרומה. ואם לאכילת קדשים אחר שתביא כפרתה ולמחר קשיא דב"ה וכי לא מחוסרת כפרה היתה. וכי אין מחוסר כפורים טעון טבילה אצל הקדש כדתנינן הכא במתני':

אין תימר בתרומה אנן קיימין תמן. השתא מסיק ואזיל לפרושי פלוגתייהו דאם תאמר דלעולם התם פלוגתייהו לענין אכילת תרומה ובהא פליגי דב"ש חיישי להיסח הדעת הלכך אע"פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לתרומה דשמא נגעה באיזה דבר המטמאה לתרומה ולא ידעה וב"ה לא חיישי להיסח הדעת ואם מפרשינן לסיפא דמתני' דתמן הכי א"כ והדא דתנינן הכא רישא דקתני מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש ד"ה היא וסיפא דקתני אבל לא לתרומה במחלוקת ב"ש וב"ה דהא לב"ש משכחת לה דצריך טבילה אף לתרומה כדהתם והיא מחוסרת כפרה ואף דטעמייהו משום היסח הדעת היא כדפרישית מ"מ הא דקתני סתמא אבל לא לתרומה לאו כב"ש היא:

אין תימר בתרומה אנן קיימין וכו'. בתמיה כלומר דמתמה הש"ס אהא דקאמר והדא דתנינן הכא רישא ד"ה וכו' דלא תימא הכי אלא הכי בעינן למימר דאי התם סיפא פלוגתייהו לענין תרומה היא וכדאמרן א"כ הכא והדא היא דתנינן תמן רישא ד"ה וסיפא במחלוקת דהא קתני התם ברישא ומודים שאוכלת במעשר וכו' כדלעיל ובסיפא הוא דפליגי והויא כהאי דהכא. ולישנא בעלמא הוא דדייק ולענין אוקימתא דהני מתני' ולא נ"מ לדינא מידי:

אמר רבי שמואל וכו'. מהדר אהא דלעיל דפריך אם לאכילת תרומה קשיא על דב"ש דל"ק דהיינו טעמון דב"ש מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים ראינו אשה שופעת דם ואוכלת בתרומה ואינה אלא משום מראית עין אבל לדינא אף לב"ש לא היתה צריכה טבילה באחרונה: