פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה ג:א:ג

מעשה וכו'. ונתנו לבם לפלפל בתחלה כמה מעלות בקדש והטעם שהתחילו בזה לפי שכל עיקר של עיבור השנה היא כדי לשמור זמן הפסח כדדרשינן משמור את חדש האביב וכו' וצריכין לזכור הלכות אכילת הקדש ואכילת הפסח וכיצד נזהרין בו ואע"פ שאלו התנאים רובן היו אחר החורבן לזכר עשו כן לזכור זמן אכילת הפסח כדמצינו בהרבה מקומות מכיוצא בזה:

ר"מ אומר שלש עשרה. טעמיה כדלעיל:

שתים עשרה. קחשיב י"א דפרקין וחדא מפרק דלעיל דלקדש מטבילין ואידך דהוחזק לא קחשיב משום דההיא אף בתרומה כן דהוחזק למעשר אסור לתרומה:

שימשתי את ר"ע עומדות וכו'. כלומר הרבה יותר ממך שימשתי אותו ולא שמעתי זה ממנו:

אלכסנדרי לא מתו הוא. כמו לא מטו הוא כלומר ודאי דבריו כן הן דלא מטו דבריו מדברי ר"ע וקראו אותו אלכסנדרי על שם שהיה משם:

ועמדו משם בנשיקה ובאהבה ובחיבה. והראו חיבתן דכל מאן דלא הוה ליה גולתא חבריה קטע פלגא וכו'. ולמה הוון עבדין כן בפעם הזאת משום דהוון כולהון דרשין בשעתא ההוא להדין פסוקא מן שבעה פנים שכל אחד ואחד היה דורש לו פנים בפרשת אשירה נא לידידי וגו' ויש בענין זה ג"כ שבעה פסוקים וכל א' ואחד משבעה זקנים הללו היה דורש פנים אחד הרי שבע שבע אפין ומפני שתחלת ענין הפסוקים מדבר בידידות הכרם והן היו יושבין ככרם כדאמרי' כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה דרשו בזה הפסוק ובפסוקים שלאחריו באותו הענין ולפיכך עשו זה להראות ידידות ואחוה ביניהן:

וקלסין לאחרייא. והיו משבחין לאחר כלומר לאחד שהיה שם וכמו איל אחר וממנין השבעה זקנים והוא דרש מה שמצא פנים למקרא הזה והוטב בעיניהם ואמרו עליו שר"ש בן יוחי הוה דהוא סתם ר' שמעון:

ולמה הוון דחקין מעתה הדא מילתא. דעיבור השנה משום דהוון דרשין מימר לאלו סמיכות המקראות אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור שיהא בזמנו ולפיכך צריך לפעמים לעבר את השנה ואמרין וכו':

מי אתו מיזלי. כשרצו להלוך ממקום שהיו מתאספין אמרין באו ונעשה מעשה להראות זכרון שעשינו והיה שם חד כיף דשייש. כיפת אבן של שייש והיה כל אחד ואחד נוטל חד מסמר של ברזל וקבע בתוכו ונעשה להם נס שהיה יורד ושוקע כהדין לישת עיסה אחת ועד כדון מיתקרי להאי כיפא כיפא דמסמרא: