פני משה על תלמוד ירושלמי חגיגה א:א:ט

טומטום הכל מודים. אמוראי דפליגי לקמיה מודים הם בטומטום שנקרע ונמצא זכר בי"ט הראשון שהוא חייב ולא אמרינן הא מקמי רגל לאו בר חיובא הוי אלא משנמצא זכר מעליא ביום הראשון בר חיובא הוא:

מה פליגין. אם בשאר הימים הוא שנקרע ונמצא זכר דחזקיה אמר יראה כתיב וקרינן יראה דמשמע להבא ודרשינן הכתיב והקרי את שהוא חייב בראשון הוא שחייב להראות בשני דלאפוקי האי שאינו חייב בראשון שעדיין היה נראה כטומטום ואינו חייב נמי ביום שני אע"פ שעכשיו נקרע ונמצא זכר:

אמר ר' יוחנן כל ז' תשלומין לראשון. כלומר ר' יוחנן דהכא פליג על חזקיה וס"ל שאע"פ שלא היה ראוי ביום הראשון מ"מ כשנמצא ראוי בשני או בשאר ימי החג מיחייב הוא מפני שכל השבעה תשלומין לראשון נינהו וכדמפרש רבי אילא לטעמיה דמפסח השני למד רבי יוחנן לו' כן דכמה דאמר תמן דפסח שני תשלומין לראשון הוא לשאינו ראוי לפסח ראשון שהוא טמא או בדרך רחוקה ומשלים לחיובו בפסח שני כן הוא נמי אמר הכא דכל ז' תשלומין לראשון לזה שלא היה ראוי בראשון ואם ראוי הוא בשאר הימים חייב הוא בתשלומין:

ר' הושעיא אמר כל ז' חובה. לא פליג אדר' יוחנן לדינא אלא דלר' יוחנן מחייב הוא בשאר הימים בתורת תשלומין לראשון אם לא הביא או אם לא היה ראוי לכך ולר' הושעיא כל יום ויום מז' הימים נקרא כחובה בפני עצמו דוחגותם חג שבעת ימים כתיב והיינו שאם הביא בראשון פטור הוא מחובתו ואם לא הביא בראשון חובה מוטלת עליו להביא ביום משאר הימים:

מה נפק מן ביניהון. כלומר מאי איכא עוד נ"מ אחריתא מבין חזקיה לבין ר' יוחנן ור' הושעיא:

גר שנתגייר בשאר הימים. נמי איכא בינייהו דלחזקיה פטור שלא היה ראוי ביום הראשון ולר' יוחנן ור' הושעיא מיחייב הוא דעכשיו ראוי הוא ודלא תימא דוקא בטומטום שנקרע וכו' הוא דפליגי דשכיח הוא לפעמים שיקרע וימצא זכר אבל בנכרי שיתגייר לא שכיחא כולי האי ולא פליגי ר' יוחנן ור' הושעיה אדחזקיה קמ"ל:

אף בטמא כן. בעיא היא אי נימא דאף בטמא נמי פליגי וכדמסיק להבעיא ואזיל:

ניטמא וכו'. כלומר אם ניטמא ביום הראשון ואינו ראוי עד הערב שמש מהו דנימא בשאר הימים דתליא בפלוגתייהו ועל דעתיה דחזקיה פטור הוא אע"פ שכבר טהר וראוי הוא דהואיל וביום הראשון לא היה אפשר לו להטהר פטור הוא נמי בשאר הימים ולר' יוחנן ורבי הושעיה מיחייב הוא דעכשיו ראוי הוא ומי נימא דדמי לטומטום שנקרע דפליגי ביה וה"נ בטמא כן או לא:

אמר רבי יוסי. לא דמי טמא שנטהר בשאר הימים לטומטום שנקרע ונמצא זכר בשאר הימים דתמן בטומטום ראוי הוא מעיקרא דזכר גמור הוא אלא שלא היה ידוע וניכר מפני הקרום שהיה מכסה זכרותו וקריעה היא שגרמה להכיר אותו עכשיו שהוא זכר ונמצא דאיגלאי מילתא למפרע דהוה זכר מעליא אף ביום הראשון אבל הכא הטמא עצמו אינו ראוי היה כל היום ראשון שאי אפשר לו להטהר בשום פנים בראשון וטומטום היה אפשר שיקרע גם ביום הראשון וימצא זכר ומיהת כשנקרע עכשיו למפרע ראוי הוא וקמי שמיא גליא דזכר הוה: