פני משה על תלמוד ירושלמי ביצה ה:ד:ב

אמר ר' בא תחומין וכו'. בעניינא דהסיפא הוא דקאמר האשה ששאלה מחברתה וכו'. והש"ס קיצר כאן ועיקרה דהסוגיא בפ"ב דמעשר שני בהלכה א' היא דנשנית על דקתני התם במתני' עיסה של מעשר שני שאפאה בעצים של חולין והשביחה השבח לשני זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני. ופליגי התם ר' יוחנן ורשב"ל בפירושא דמילתא כל ששבחו ניכר ור' יוחנן ס"ל דבעינן שיהא ניכר בתוספת המדה ולא מהני נתינת הטעם בלבד שיהא השבח לפי חשבון ופריך התם על ר' יוחנן מתניתא פליגא על ר' יוחנן האשה ששאלה מחברתה תבלין וכו' הרי אלו כרגלי שתיהן משום שקנו שביתה אצל בעליהן אלמא דאע"פ שאלו נבלעין הן בעיסה ואינן נכרין ואין כאן אלא נתינת הטעם בלבד מכל מקום נגררין הן אחר שתיהן וקשיא לר' יוחנן דקאמר נתינת הטעם בלבד לא מהני שיהא חלק למעשר שני ולחולין בהשבח. ועלה קאמר שם אמר ר' בא תחומין עשו אותן כמידת הדין כלומר שאני איסור תחומין שעשו אותן חכמים כמו למידת הדין וזהו לענין ממון ולמקח וממכר דכל שיש לשנים חלק בדבר לא בטיל האי לגבי האי ולאו משום דנותן טעם זה בזה הוא:

תדע לך שהוא כן. גבי תחומין דתמן בבבל אמרין בשם רב חסדא ולא ידעין אם קיבל זה מן השמועה או מן איזו ברייתא דתני לה שאפילו עצים ששאלה מחברתה לאפות עיסתה הולכין אחר רגלי שתיהן והא סברין מימר עצים אין בהן ממש וכלומר הא ודאי מסתברא הוא שהעצים אין בהן בנתינת טעם ושיהא בהן ממשות שיהא ניכר בפת ואפ"ה הולכין אחריהן ש"מ דטעמא הויא משום דתחומין עשו אותן כדיני ממונות. ע"כ שם: